יום שלישי, 5 באוגוסט 2014

אנטישמיות בראי תולדות האמנות

אני כותבת את הפוסט בזמן המלחמה בעזה שנמשכת, וככל שהמצב מתלהט כך אני נחשפת ליותר ויותר דימויים אנטישמיים במסווה "אנטי ישראלי" ברחבי הרשת. אני יודעת שאלה דימויים אנטישמיים גרידא משום שאני יכולה לזהות איך הם נשענים על דימויים אנטישמיים מוקדמים שמושרשים בתרבות המערבית עוד מימי הביניים. החלטתי לכתוב את הפוסט הזה בכדי לחשוף לכם הקוראים, את ההיסטוריה המטרידה של דימויים אלה ולראות שאמנות אינה רק דבר מופלא אלא גם מכילה בתוכה המון גזענות ואלימות ובעצם מתעדת רוח של תקופה, גם אם העקרונות שלה מעוותים ופוגעניים. אנטישמיות באמנות הוא נושא ענקי ואנסה לתת את הדוגמאות הבולטות ממנו בפוסט זה.

אז קודם כל, מהי אנטישמיות?  המונח נטבע ב-1879 על ידי העיתונאי הגרמני ויליאם מאר שהקים מפלגה אנטישמית. משמעות המונח מבחינה מילולית הוא "נגד השמים". שם הוא בנו של נח אשר נחשב לאב הקדמון של העם היהודי (הגניאולוגיה של שם מגיעה עד לאברהם אבינו) וגם של העם הערבי. בפועל, המושג אנטישמיות מכוון רק כנגד יהודים.

 קריקטורה אנטישמית,  1873


עוד מימי קדם, נתקלו היהודים בעוינות רבה מצד העמים המקיפים אותם, לרוב על רקע דתי בהיותם עם בעל דת מונותאיסטית, חריגה בנוף הפגאני.
המשפט האנטישמי הראשון שהגדיר את העם היהודי וקבע איך צריך להתייחס אליו הובע על ידי לא אחר מהמן: "ישנו עם-אחד מפוזר ומפורד בין העמים, בכול מדינות מלכותך; ודתיהם שונות מכל-עם, ואת-דתי המלך אינם עושים, ולמלך אין-שווה, להניחם. אם-על-המלך טוב, ייכתב לאבדם". (מגילת אסתר, פרק ג', 8)
גם ביוון העתיקה נשבו רוחות דומות,  הנואם היווני אפיון (שחי במאה הראשונה לספירה באלכסנדריה) שנודע בשנאתו ליהודים (היה תעמולן אנטי-יהודי), טען בחיבוריו, שהתבססו על כתביו של מנתון, כי בני ישראל הם צאצאי אנשים "מצורעים" שהונהגו על ידי כהן דת מורד בשם "אוסרסף" (Osarseph) שמרד בפרעה בשיתוף מורדים כנענים, וכאשר פרעה התגבר על המרד הוא גירש את המורדים ה"מצורעים" הללו למדבר שבו שינה אוסרסף את שמו למשה.

אולם כל זה כאין וכאפס לאנטשימיות שהתהוותה לאחר עליית והתפשטות הדת הנוצרית.
הנצרות יצאה מתוך היהדות והתנגדה לה. היהדות לא קיבלה את הנצרות והיריבות בין שתי הדתות הובילה למעשה לאנטישמיות  חריפה שהתבטאה גם בכתבי הקודש הנוצריים. ההאשמה העיקרית היא שהיהודים אינם קיבלו את ישו כמשיחם, רדפו אותם ולבסוף גרמו לצליבתו (בדגש על יהודה איש קריות שבגד בו).
בבשורה על פי יוחנן, (ח' 44) היהודים מתוארים כבני השטן על שסירבו לקבל את ישו (!). בוויכוח המתואר שם בין ישו ליהודים, שמסרבים לקבלו, הוא טוען כי השטן הוא אביהם, והם חפצים בתאוותו שהיא רצח ושקר. בכל ארבע הבשורות של הברית החדשה הממסד היהודי של אותה תקופה מתואר כמי שנטל חלק מסוים בהריגת ישו, אם בחריצת דינו, אם במסירתו לפונטיוס פילטוס, אם בקטרוג והסתה כנגדו ואף בהוספה ללגלג עליו כאשר כבר נצלב. בבשורה על פי מתי (כ"ז 24-25) מסופר כי פילטוס רחץ את ידיו לאות כי הוא נקי ממות ישו, והעם קיבל אחריות על הריגתו במילים "דמו עלינו ועל בנינו". שילוב דברים אלו בכתבי הקודש היה בסיס חשוב לשנאת יהודים.

סינגוגה ואקלזיה, קתדרלת נוטר דאם בפריז


מוטיב חזותי נפוץ בימה"ב היה "סינגוגה ואקלזיה" . מדובר בפרסוניפיקציה של הכנסייה (אקלזיה) ובית הכנסת (סינגוגה) בדמות נשים, המייצגות בעצם את הנצרות והיהדות . אקלזיה, הנצרות, היא אישה מנצחת - כתר על ראשה, בידה מחזיקה צלב מפואר וכוס יין המסמל את דמו של ישו. סינגוגה, היהדות, היא אישה מושפלת - כתרה נפל ועיניה מכוסות , היא מחזיקה מקל ולוחות ברית שבורים . האמירה המרכזית במוטיב זה הוא נצחון הנצרות על היהדות, היהדות היא דת מושפלת והיהודים נזנחו על ידי האל שבחר בנוצרים ועשה עמם ברית חדשה.
תפיסה דתית זו היא הבסיס לאנטישמיות הקלאסית, ששורשיה נמצאים בעימות שבין הנצרות ליהדות ולכן אין להקל ראש במוטיבים אלו שנמצאים על לא מעט כנסיות באירופה, דיברו והשפיעו על ההמונים שאינם ידעו קרוא וכתוב.  אקלזיה וסינגוגה הינה דוגמא מוקדמת לאנטישמיות לכל דבר.

Baroque Ecclesia et Synagoga statues in Burgos cathedral, Spain


גרסא מודרנית מהמאה ה-19 של סינגוגה, אולי בעלת מסר ביקורתי דווקא היא של הרומנטיקן ג'ון סינגר סרג'נט
John Singer Sargent, Synagoga, from his Triumph of Religion cycle, 1895-1919


יהודה איש קריות משמש הרבה פעמים באמנות כאבטיפוס ליהדות כולה, בתור עם בוגדני ותאב בצע שבגללו ישו נצלב.
הוא מתואר כמכוער, בייחוד בהשוואה לישו והשליחים האחרים. פעמים רבות בפרופיל שמדגיש תווי פנים גרוטסקיים.
צבע שיער ג'ינג'י הוא גם מאפיין של יהודה איש קריות שהופך אחר כך למאפיין יהודי כללי. הבחירה בצבע זה אינה מקרית משום שבימה"ב צבע אדום קושר לשטן ולחטא ושיער ג'ינג'י נחשב לסימן של תשוקה מינית חייתית וניוון מוסרי.
כמו כן אנשים עם שיער ג'ינג'י ועיניים ירוקות נחשדו כמכשפות, אנשי זאב וערפדים בימה"ב.
האטריבוט הנוסף של יהודה איש קריות הוא שיחזיק שקיק כסף, התשלום שקיבל מהרומאים בכדי להסגיר את ישו. יהודי עם כסף הוא מוטיב שיחזור על עצמו בדימויים אנטישמיים.

פרט מתוך : Joos van Cleve, Altarpiece of the Lamentation, first half of 16th century

File:Joos van Cleve - Altarpiece of the Lamentation (detail) - WGA5044.jpg

עוד מאפיין של יהודה איש קריות באמנות הוא בגדים צהובים. לצבע הצהוב קונוטציה שלילית בימה"ב של קנאה, שנאה ובגידה. לא מפליא אם כך שגם אותות הקלון שהוכרחו יהודים לשים היו צהובים.

Cornelis Engebrechtsz, Kiss of Judas, 1500




פייגין, דמותו של מנהיג כנופיית הכייסים מ"אוליבר טוויסט" של דיקנס, מוצג בצורה שתואמת סטריאטיפים אנטישמיים שפרחו באנגליה החל מהמאה ה-16 והמשיכו מסורות אנטישמיות מוקדמות.
הוא ג'ינג'י, גרוטסקי ותאב בצע. כמו כן, המשפט "the Jew" ביחס אליו חוזר 257 פעמים במהלך הספר לעומת דמויות אחרות שזהותן הלאומית/דתית כמעט לא קיימת. דיקנס הכחיש דעות אנטישמיות אך אין ספק שתיאור זה מספק לנו הצצה להלך הרוח באנגלי באותה התקופה.
אגב, כאשר בגין נבחר לראש הממשלה בטיים מגזין כתבו את שמו ובסוגריים הוסיפו "מתחרז עם פייגין"...

מתוך גרסא קולנועית ל"אוליבר טוויסט"





עד המאה ה-12 ישבו יהודים באנגליה. ב-1149 מתפשטת במקום עלילת הדם הראשונה שמשנה את מצבם :
מקורה הייה בנוריץ' שבמזרח אנגליה. העלילה הופצה והתפרסמה על ידי נזיר בשם תומאס ומתעדת אירוע שהתרחש חמש שנים קודם לכן. תומאס סיפר כי גופתו של ילד קטן בשם ויליאם התגלתה ביער. הגופה לא הרקיבה ו"נתגלו עליה סימני מות קדושים". תומאס אסף כמה עדויות לכך שיד היהודים הייתה מאחורי העניין: משרתת בבֵית אחד מנכבדי היהודים סיפרה שראתה שם ילד עקוד. נוצרי אחר סיפר כי פגש ביהודים המובילים את הגופה ליער. בנוסף, נודע לו מידיד, יהודי מומר, כי מדי שנה מתכנסים היהודים וקובעים על איזו מעיירות היהודים יוטל להביא קורבן נוצרי עבור פסח של אותה שנה. היסטוריונים הסיקו, לפי סימנים שונים, כי אכן מסתבר שיהודי מומר השמיע טענה זו באוזני תומאס.
 על יהודי זה אמר אחד ההיסטוריונים כי עדותו הייתה ל"אחד השקרים המפורסמים והרי האסון ביותר בהיסטוריה". אף שהממסד השלטוני לא שיתף פעולה עם האשמותיו של תומאס, דבריו פתחו פתח למאות עלילות דם בדורות שיבואו אחר כך.

עלילות הדם נפוצו בכל רחבי אירופה של ימה"ב והיו בעלי מאפיינים דומים - האשמת יהודים בפשעים על לא עוול בכפם, בדר"כ רצח ילדים למטרות פולחן שלא היו ולא נבראו. במאה ה-17 וה-19 עלילות הדם קיבלו תנופה חדשה במזרח אירופה ואף ביוון, ובמזרח התיכון (עלילת הדם המפורסמת מדמשק) כמובן שגם בשנות המשטר הנאצי עלילות הדם קיבלו "עדנה". 
עלילות אנטישמיות ושקריות אלה היו עילה לפוגרומים המוניים ורציחות אכזריות של יהודים ברחבי אירופה. ישנם תיעודים חזותיים רבים שלהן, בעיקר בהדפסים ותחריטים שהופצו להמונים . 

המאה ה-15, גרמניה

גרמניה


רצח ילד נוצרי, מינכן , 1285


יש לעלילות הדם מאפיינים שמאוד דומים לציד מכשפות עליו כתבתי בבלוג בעבר. רדיפה של קבוצות על פי מניעים דתיים ועלילות שקריות. גם עניין השימוש בדם הוא בעל מאפיינים פולקלוריסטיים ומיסטיים הרואים ביהודים לא רק אנשים שונים מהם אלא סוג של ערפדים. גם אם נסתכל בקריקטורות אנטישמיות מודרניות נראה את אותה התמה. 
אגב, בזמן האינתיפאדה השנייה שודרה במצרים תוכנית המציגה את אריאל שרון שותה דם של ילדים ערבים, ובמלחמת לבנון השנייה ערוץ החיזבאללה שידר תוכניות דומות כך שההיסטוריה לחלוטין חזורת על עצמה. 

קריקטורה אנטישמית (שמתבססת על הציור הזה של גויה, אגב) המציגה את שרון אוכל ילד פלסטיני 


במאה ה-13 מגרש המלך את כל יהודי אנגליה, בטענה שהם מרמים אותו, ורכושם מוחרם.
במאה ה-17 יהודים רשאים לחזור לאנגליה. חוזרים שני "סוגים" של יהודים:
אוסטג'ודנים: מקורם במזרח אירופה - רוסיה ופולין בעיקר. כשני מליון יהודים שבורחים מהרדיפות. עניים, בלבוש חרדי, דוברים מבטא כבד של יידיש ובולטים בנוף האנגלי . הסוג השני הוא יהודי מערב אירופה: אמידים, מקורם בעיקר מפורטוגל וספרד.
במאה ה-18 ניתנת להם אזרחות, שבגלל לחץ עממי מבוטלת אחרי שנה. רק מאה שנה אח"כ חלה האמנציפציה.
יחד עם זאת בעיקר מהמאה ה-18 ניתן למצוא עדויות לדימויים אנטישמיים באמנות אנגלית.
אפשר לראות את ההבדלים בייצוג שני טיפוסי היהודים - טיפוס הרוכל העני המזרח אירופאי, מול טיפוס הגביר השמן והעשיר ממערב אירופה. על פי הדימויים האנטישמיים - הטיפוס הראשון הוא בעיקר נוכל וגנב והשני גם זומם לפתות נוצריות.

תומס רונלדסון, יותר מדי בשביל יהודי, 1785

תיאור "משעשע" אך איך ילדים גונבים מרוכל יהודי עני. המסר הוא שגם ככה ליהודים "יש יותר מדי" וזה בסדר לגנוב מהם.




רוכל יהודי, 1824

הרוכל היהודי מוכר ללקוחה ובינתיים העוזר שלו גונב מכיסיה.


רבי יהודי ונוצריה, 1772

הרב היהודי (שמשום מה יש לו טורבן על הראש, ביטוי אוריינטליסטי) לבוש בבגדי פאר ומייצג את הטיפוס היהודי העשיר. מפתה את האנגליה האריסטוקרטית , שמצדה מחזיקה שק כסף (מוכרת את גופה בשבילו) שימו לב לפסל השטן מעל ראש היהודי  וכוס היין שיכולה לייצג את דמו של ישו.


ויליאם הוגארת', עשיר יהודי ואישה צעירה , 1732

הוגארת הסאטיריקן האנגלי מדגיש כי היהודי מנסה להתערות בסביבתו - הוא חובש פאה שזרותה מודגשת בגבותיו ועורו הכהה, אפו מעוקל ושפתיו בולטות. הוא יהודי עשיר בבית עם חפצים נאים ולמעשה אנו רואים שהאישה איתו רק בגלל כספו - היא בוגדת בו והוא כמעט ותופס אותה, אך המשרתת משמאל מבריחה אותו החוצה



פסלוני סוחרים יהודים, סביבות 1900





 עדויות בולטות באמנות לאנטישמיות נפוצו בעיקר בימי הביניים, התקופה בה הנצרות התפשטה ושלטה ברחבי אירופה.
באותה התקופה, היהודים עסקו בעיקר בהלוואה בריבית שכן עיסוק זה היה סגור בפני נוצרים, ועיסוקים רבים אחרים היו סגורים בפני יהודים. היהודי נתפס בעיני הנוצרים כמי שעושק אחרים , ומרוויח על חשבון זולתו בלא שיצטרך לטרוח. וכך נבנתה ליהודים תבנית של תאבי בצע וטפילים המתפרנסים על חשבון האחר.
יש כאן המון אבסורד כמובן, כי היהודים נדחפו למקצוע הזה מחוסר ברירה, ואז הוקעו בעקבות כך.
דבר נוסף שהתבסס היה סטריאוטיפים חזותיים ליהודים  : מכוערים, מחוטטי פנים, שמנים (מעיד על עושר) וכמובן בעלי אפים גדולים. התיאורים הגרוטסקים של היהודים מתקשרים לכך שעוד מהעת העתיקה, הטוב והיפה היו קשורים אחד בשני בדיוק כמו הרע והמכוער. היהודים נחשבו לכופרים, רוצחי ישו, נחותים ולכן תוארו גם כמכוערים.


Albrecht Dürer,
Christ among the Doctors, 1506



ישו והזקנים בבית המקדש של אלברכט דיורר מתאר סצינה מהברית החדשה בה ישו הצעיר שוהה בבית המקדש עם החכמים ("הדוקטורים" בלועזית) והם נפעמים מחוכמתו
ניתן לראות את ההבדלים בתיאור של ישו לעומת תיאורם של החכמים - ישו יפה, בהיר עוד ושיער, ואילו החכמים שמייצגים יהודים מכוערים, גרוטסקים, מוירים בפרופיל, אף מעוקל ועיניים חורשות מזימות.
אגב, תמיד שעשע אותי שישו תואר בהיר עור ושיער , בעיקר בצפון אירופה, כי ברור שהגיוני יותר לצייר אותו כבעל חזות מזרח תיכונית.. אבל אלה כבר תפיסות תרבותיות.

תיאור נוסף מהברית החדשה הוא הסצנה המוכרת בתור "זהו האיש", או Ecce Homo  שבו נגזר דינו של ישו. ניתן לראות ביצירתו של בוש את ההבדלים בתיאור ישו והיהודים המאשימים אותו. רובם בפרופיל מכוער וגרוטסקי , ורבים מהם לובשים צהוב ואדום (שגם לו כאמור קונוטציות שליליות ושטניות)

Hieronymus Bosch, Ecce Homo , 1470


דבר אשר שירת סטראוטיפים חזותיים הייתה תורת הפיזיונומיה שהתפתחה בעת העתיקה. הייתה זו תיאוריה ללא בסיס מדעי שטענה כי ניתן להבין מה הן תכונות האדם לפי תווי פניו, ובתוך תורת הפיזיונומיה מתפתחת תורת הזיאומורפיה - השוואה בין תווים של אדם לבין בעל חיים. כבר מימה"ב ישנן עדויות לדימויים אנטישמיים המדמים יהודים לציפורי טרף,
עם מקור מעוקל ורגלי-טלפיים. ההשערה שלי היא ששיוך האפים הגדולים ליהודים התחיל בגלל הסברה שהם מכוערים ונחותים, ואף גדול נחשב למשהו גרוטסקי. יכול להיות שבתורת הפיזיומניה היו לתווים אלה משמעות שלילית מסוימת ששויכה ליהודים. עניין ציפורי הטרף נשען על תורת הפיזיונומיה וככל הנראה פותח על ידי אנטישמים שהשתמשו בו לקריקטורות ודימויים אחרים.
הפיזיונומיה תפסה תאוצה מחדש במאה ה-16 ובסופו של דבר נוצלה על ידי המפלגה הנאצית בביסוסה את "תורת הגזע" ש"הוכיחה" שליהודים יש תווי פנים מסוימים המבדילים אותם מהגזע הארי.

איור מתוך ספר ילדים אנטישמי גרמני המציג את היהודי כסוטה מין שרוצה לנצל ילדים גרמנים ומפתה אותם בממתקים
שימו לב איך המאפיינים החיצוניים (לכאורה) של יהודים נשמרים.



האיבה הדתית לצד הסטריאוטיפים והדעות הקדומות יצרו שנאה של ממש כלפי היהודים שהושמו בגטאות (הגטו הראשון שהוקצה ליהודים היה ב-1516 בונציה. גם השם, "גטו" מקורו באיטלקית במילה "בית היציקה" שכן הגטו הראשון התקיים לידו), סבלו מפרעות ופוגרומים, עלילות דם, הוגבלו והופלו ונדרשו לסמן עצמם באותות קלון.

אותות הקלון הראשונים ליהודים היו דווקא לא באירופה אלא בארצות האיסלאם שכבר במאה ה-9 הוחלט כי על היהודים והנוצרים שהיו במעמד "בני חסות" יש ללבוש מעיל מיוחד בצבע צהוב עם חגורת חבל שיבדילם מהאוכלוסיה המוסלמית. 
גם אם רצו לחבוש כובע מוסלמי מקובל באיזור היה עליו להיות צהוב ועם שני כפתורים נוספים , וגם עבדיהם היו צריכים להיות מסומנים בצהוב.  למרות שחוקים אלה נחקקו מחדש במרוצת השנים בין ימה"ב לעת החדשה במדינות מוסלמיות רבות, לא תמיד הקפידו על אכיפתם, באירופה לעומת זאת המצב היה שונה. 

ב-1215 התכנסה ברומא ועידת לטרן ה-4 שבה יזם האפיפיור אינוצנטיוס כי על היהודים להבדל בלבושם מהנוצרים בכל הארצות הנוצריות. כך ידעו הנוצרים להתרחק מהיהודים ש"חלילה" לא יווצרו זוגות מעורבים למשל.
הועידה לא קבעה מה יהיו ההבדלים, ובכל מקום היה ביטוי שונה לחוק : בצרפת הונהג טלאי עגול, בצפון איטליה ובמרכזה עיגול צהוב שנקרא "רוטה", ובאנגליה טלאי של שני לוחות הברית עם קצוות מעוגלים, שהוא סמל אנטישמי בפני עצמו שמבזה את לוחות הברית ואת היהדות.
בגרמניה אוסטריה ופולין הונהג אות קלון בולט במיוחד, היודן-הוט ("כובע יהודי") שצורתו חרוטית או כמו מעין פעמון. ישנן עדויות כי היהודים חבשו את הכובע ללא קשר לבידולם מוקדם יותר, אולם אחרי החלטות ועידות כנסייה בגרמניה ואוסטריה ב-1267 היה על כל גבר יהודי לחבוש כובע זה. לרוב כובעים אלה היו צהובים, על כל משמעויות צבע זה. קיימות עדויות רבות באמנות לכובעים אלה, גם בצורה מוסווית.
אגב, קרוב לודאי שיש קשר בין כובע המכשפות החרוטי שאנו מכירים מהאמנות והתרבות הפופולרית לבין הכובע היהודי, שכן כמו המכשפות, יהודים נחשבו לכופרים ונקשרו לשטן.

בציור מ-1470 של האנס פליידנוורף, צייר גרמני,  מתוארת צליבתו של ישו. אחת הדמויות מחזיקה דגלון ועליו דימוי של שטן המחזיק מגן ועליו משולש צהוב, המסמל את כובע היהודים. כלומר היהודים והשטן כרתו ברית נגד ישו.




פרט מתוך הציור - הדגלון




כתב יד גרמני בשם Codex Manesse מימה"ב עם דמות משורר יהודי חבוש בכובע יהודי


ויטראז' של דניאל המקראי, על כנסייה באוגסבורג גרמניה, המאה ה-12 



באיור לכתב יד של וון לנדבסרג, שנוצר בין 1176-96, נראה תיאור של הגיהנום על חוטאיו. בינהם - היהודים הכופרים אותם ניתן לזהות
באמצעות כובעיהם המחודדים.

Herrad of Landsberg, Hell, 1176-96





בשנת 1300 יצאה בגרמניה הגדה שמכונה היום "הגדת ראשי הציפורים". הגדה זו מלווה באיורים שמציגים את בני ישראל כיצורים עם גוף אנושי ופני ציפור עם מקור גדול. הסיבה לכך שנויה במחלוקת - יש הטוענים שזה מפני שהיה נהוג בין יהודי אשכנז להימנע מלצייר פני אדם בגין "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" וכך היה נהוג להחליף את הפנים בפני חיות, להסתירן, או לצייר פנים בלי תווים מזהים. הסבר אחר הוא שהנשר היה סמל של קיסר גרמניה, והבחירה לצייר את
היהודים כנשרים הייתה כדי להפגין נאמנות למלוכה.
לעומתם , חוקרת האמנות רות מלניקוף טענה כי כתבי היד תוכננו והועתקו בידי יהודים אך אוירו על ידי אמנים נוצרים. אלה החדירו ליצירות דימויים אנטישמיים מבזים בכמה אופנים, בני ישראל בהגדה מצוירים תמיד בפרופיל כדי להדגיש את המקור/אף הגרוטסקי שלהם, כמו כן ההגדה כוללת כמה דימוים של אנשי הציפורים עם אוזני חזיר (!), דבר בלתי סביר עוד יותר שאמנים יהודים יציירו. מרבית הדמויות חובשות "כובע יהודי" אות קלון כשלעצמו. אני מסכימה עם מלניקוף, והעובדה שבמהלך ימה"ב נפוצו דימויים של יהודים כציפורי טרף מחזקת את טענתה - היה זה מוטיב אנטישמי ידוע של התקופה.

יחד עם זאת, פרופ' צבר שייעץ לי בכתיבת הפוסט כתב לי כי באיורים של הגדת ראשי הציפורים יש ידע אינטימי של יהדות אשכנז, חייה ומנהגיה,  פרטים שאף נוצרי לא היה מסוגל לדעת ולצייר באופן כה אוהד וקפדני. אז יש כאן תעלומה אמיתית, מי עומד מאחורי הדימויים ואם אלה יהודים, למה ציירו את עצמם כך? האם עד כדי כך הפנימו את האנטישמיות?

 




קריקטורה מגרמניה: יהודים המזייפים מטבעות, 1623.
שימו לב לדמות היהודי בחזית, בעל פני ורגלי הציפור




מקורו של מוטיב אנטישמי נוסף הוא באמונה עממית בדבר היהודי הנודד שהתפשטה באירופה החל מהמאה ה-13.
מקורה  בסיפור עממי על ישו, כאשר היה בדרכו להר גולגולתא בו נצלב וביקש עזרה מיהודי-סנדלר-נודד. היהודי מסלק את ישו, אך זה מקללו שינדוד עד קץ הקיצים. כלומר קללה על העם היהודי כולו.
ישנם שני שמות ליהודי הנודד: אחשוור (כנראה גלגול של אחשווראש דווקא) ו-קרטפילוס. לאורך ימה"ב היו  "דיווחים" שהיהודי הנודד נצפה במקומות שונים באירופה. בעת המודרנית היהודים ברחו מרוסיה והגיעו לאירופה ולאמריקה, ולכן קל היה לעשות את ההקשר בין הסיפור הנוצרי לבין הנדידה של העת החדשה.
ה"יהודי הנודד" מתקשר גם לסיפור על קין וכנראה באיזשהו מקום מתבסס עליו - לאחר שרצח את אחיו הבל, קולל על ידי ה' שיהיה "נע ונד בארץ", כלומר שינדוד לנצח ללא מנוחה. כשקין מפחד שיהרגו אותו בגלל פשעו, ה' נותן בו אות, שיזהיר את הסובבים לא לפגוע בו, מכאן "אות קין" . במסורת הנוצרית קין הוא סמל לרוע ולדחיית הטוב , הוא אבטיפוס של היהודי הבזוי. במידה מסוימת "היהודי הנודד" כסימבול של העם היהודי בכללותו הוא כקין שנע ונד בארץ, וגם הוא נושא אותות קין שמבדילים אותו מהסביבה, אך לאו דווקא שומרים עליו כמו בתנ"ך.

איור של גוסטב דורה  מתוך סדרת איורים שמלווה את האגדה על היהודי הנודד.
1860,Gustave Doré, The Wandering Jew



ציור שמשתמש במוטיב היהודי הנודד כביקורת. אמן יהודי המתאר את היהודי הנודד בורח מהפרעות כשתחתיו הקורבנות.
שמואל הירשנברג, היהודי הנודד, 1899




גם הנאצים השתמשו במוטיב אנטישמי זה בתעמולה שלהם. שימו לב שיש לו אות קין על המצח.
היהודי הנודד, קריקטורה נאצית , 1937-8



החזירה היהודית (Judensau) היא ללא ספק אחד המוטיבים החזותיים האנטישמיים הדוחים ביותר :
מקור המוטיב בגרמניה של ימה"ב והוא מציג דימוי של חזירה שיהודים יונקים ממנה או אוכלים את צואתה (!). כמובן שההשפלה כפולה מכיוון שמדובר בחיה טמאה על פי היהדות.
מוטיב זה לא הופיע רק בהדפסים עממיים אלא גם כתבליטים, ועדיין קיים היום על בכשלושים תבליטי אבן ופסלים בכנסיות ובמבנים אחרים, בעיקר במרכז אירופה.


חיתוך עץ מדרום גרמניה, 1470.
תרגום הכתוב: " אנו היהודים צריכים תמיד לזכור את הקשר שלנו לחזיר, עלינו לזכור כי אסור לנו לאכול בשר חזיר. עכשיו הביטו אנשיי היקרים איך אני עושה שימוש באמנו - תינקו חזק אנשים יקרים ואני אנשוף באחוריה. אנו לא אוכלים בשר חזיר וזו הסיבה שאנו צהובים, בעלי תשוקה מינית מופרזת ובהל פינו מסריח."




חזירת יהודים בקתדרלה של רגנסבורג




בצרפת, במאה ה-19 האנטישמיות מגיעה לשיאה. לאחר שהייתה אנטישמיות עממית כמו בשאר אירופה, שורה של תהליכים מדיניים, כמו נפילת הקיסר נפוליאון, החלשות של צרפת ונפילתו של הבנק הקתולי שאפשר לציבור לא לקחת הלוואות מיהודים גרמו להתעצמות האנטישמיות. האמנסיפציה, השוואת זכויות היהודים לנוצרים שקרתה קודם לכן רק הגבירה את האיבה ליהודים, כשהנוצרים חשו מאוימים מהתחזקותם.
ב-1886 יוצא ספר אנטישמי של דרומון הקורא להחזיר את צרפת לצרפתים , וטוען שישנה מלחמה בין "הגזע הארי" ל"שמי" . ב-1889 מוקמת הליגה האנטישמית הלאומית בצרפת, למעשה חל תהליך מיסוד של האנטישמיות.
דורמון גם מוציא עיתון אנטישמי לאור שמלא בדימויים מלאי שנאה.

1894 איור מתוך עיתונו של דרומון, המציג את "מוח היהודי"





פרשת דרייפוס  ב-1895 הביאה את האנטישמיות לשיא, בה הואשם הקצין היהודי דרייפוס מואשם בבגידה בצרפת על לא עוול בכפו.

קריקטורות אנטישמיות של דרייפוס בדמות המפלצת הידרה ובדמות חזיר שמכתים בצואה שלו את צרפת . שתיהן מ-1900.
החזיר הוא המשך של תמת היודנסאו, וההידרה מדמה את היהודי למפלצת עם ראשים רבים, שלא ניתן להרוג.
הדמוניזציה או ההשוואה לחיות של היהודים היא מוטיב חוזר בדימויים אנטישמיים - נחשים, תמנונים, כלבים, חזירים, עכבישים וקופים.

על אף שלאחר משפט מתוקשר זוכה דרייפוס, האנטישמיות התעצמה בצרפת ובכל מקום באירופה בה קרתה אמנסיפציה, התרעמו הנוצרים על כוחם הגדל (לכאורה) של היהודים ועל נסיונם להתערות בחברה.

קריקטורה מ-1851 על יהודיה המנגנת בנבל, "מנסה" להיות תרבותית כמו האירופאים, אבל רואים שהיא יהודיה בגלל האף שלה 



מסוף המאה ה-19 בגרמניה התבוללו יהודים רבים.  קריקטורה גרמנית מ-1906 מבטאת את פחדם של הגרמנים מהתבוללות

זו והתערותם של היהודים בחברה. אנו רואים מנורה יהודית שהופכת לעץ אשוח של חג מולד.

בתמונה המקורית נכתב מתחת טקסט : "כיצד הפכה מנורת החנוכה של סוחר עורות העזים כהן בפינה לאשוח הנוצרי של יועץ המסחר קונרד ברחוב טירגרטן בברלין"



קריקטורה צרפתית מ-1898 המתארת יהודי הלופת את הגלובוס בטלפיים המזכירות ציפור טרף, על ראשו כתר עם חזיר. שוב אנו רואים איך המאפיינים חוזרים על עצמם


עלייתה של המפלגה הנאצית בגרמניה לוותה בתעמולה אטישמית קשה. ניתן לראות איך דימויים אלה התבססו על ארכיטיפים אנטישמיים מוקדמים יותר שהצגתי בפוסט .

גלויה של המפלגה הנאצית, חייל נאצי מגרש את היהודים מגרמניה, 1930. 



הזמנה לתערוכה האנטשימית היהודי הנצחי, מ-1938. 
מאפיינים אנטישמיים - דמות הרוכל המזרח אירופאי, תווי פנים גרוטסקיים, הגלויה צהובה ואדומה, חיקוי אותיות עבריות. מחזיק בידו שוט (אכזרי) ומפת רוסיה וסמל הקומוניזם - קישור לשמאל, לכאורה הם אלה שהביאו להפסד גרמניה במלחה"ע ה-1.



קריקטורה פולנית המציגה את הגבירים היהודים השמנים מול הפולנים הרזים והעניים




וכעת ניתן מבט על קריקטורות "אנטי ישראליות" מהשנים האחרונות. כתבתי את המונח במרכאות משום שניתן לראות איך הן מכילות מוטיבים אנטישמיים קלאסיים: היהודי כמפלצת, היהודי כשטן, היהודי מוצץ דם, פיזיונומיה יהודית, היהודי שולט בעולם וכו'. 










לצערנו האנטישמיות לא נעלמה אף פעם ולפי האירועים האחרונים בעולם היא רק מתחזקת. מקווה שפוסט זה הבהיר עד כמה העניין מושרש בתרבות החזותית המערבית, ומקווה שהיה לכם מעניין לקרוא. 

אשמח לתגובות והערות כאן ובדף הפייסבוק 
ונקווה לזמנים טובים יותר בקרוב

תודה לפרופ' שלום צבר על העזרה בכתיבת הפוסט. 

13 תגובות:

  1. מצמרר ומרתק

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה, מסכימה איתך , וזה עוד קצה הקרחון...

      מחק
  2. פוסט חשוב. חשוב לציין שמקצועות הקשורים בכסף בהלוואה היו ממש מעוגנים בחוק בחלק מהמקומות באירופה כמקצועות יהויים וכפו עליהם לעסוק בזה ואך ורק בזה...

    השבמחק
  3. לצערי, כמי שעוסקת בנושא האנטישמיות בעולם והמלחמה בו - אין לי אלא להסכים עימך שאכן מתחזקת התופעה. האנטישמיות החדשה מדאיגה אף יותר מהאנטישמיות הישנה כיוון שאיננה בהכרח גלויה ומצויה תחת המסווה של הומנטוריות לכאורה.

    השבמחק
    תשובות
    1. אכן.. וזה עצוב ומסוכן. מקווה שהפוסט הזה יפקח עיניים לאנשים שלא מודעים לזה

      מחק
  4. סקירה יפה אבל נשכחו כמה דברים.
    ממלכת החשמונאים ובעיקר כיבושי אלכסנדר ינאי שכללו גיור כפוי, התיישבות יהודים או גירוש נוכרים משטחים שכבש גרמה לשנאה נגד היהודים ומתחילים לצוץ מחזות בעלי מוטיב אנטישמי.
    לאחר המרידות בעיקר לאחר מרד בר כוכבא התפחה גם שנאה ליהודים בקרב הרומאים, לדוגמה טקיטוס כתב שהיהודים קבעו את היום השביעי למנוחה אבל כיוון שהטלה כל כך מצאה חן בעיניהם החליטו לשבות גם כל שנה שביעית (שנת שמיטה).
    וצרפת היא המקור לספר האנטישמי הכי ידוע "הפרוטקולים של זקני ציון" שתרגום הרוסי שלו הופץ במידה ניכרת בתקופה הצארית.
    יש גם את דר שטירמר הידוע (אגב נסגר ע"י הנאצים).

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה. צודק, פשוט זה נושא כל כך ענק שלא ידעתי עד כמה להרחיב בשביל לא לעייף את הקוראים..

      מחק
  5. פוסט ממש מעניין, תמיד אני מרותקת ומוטרדת בו זמנית כשאני קוראת על אנטישמיות...

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה, גם אני מרגישה כך

      מחק
  6. השנה עשיתי קורס מבוא לאמנות יהודית עם ד"ר שרה אופנברג והיא לימדה אותנו על פרשנות נוספת להגדת ראשי הציפורים.
    ניתן לקרוא על הפרשנות בלינק : http://www.jewishpress.com/sections/arts/birds-head-haggadah-revealed-the-medieval-haggadah-art-narrative-religious-imagination/2012/03/29/0/?print

    רחל

    השבמחק
  7. תודה רבה על המאמר! קראתי וסיכמתי בדיוק את האנטישמיות בימי הביניים, מרומא האיסלם והנצרות, והמאמר שלך נתן לי חזותיות כרונולוגית ללימוד שלי. תודה, ובכלל, אין על הבלוג שלך!

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה אסף! שמחה שהבלוג עזר לך

      מחק