יום שני, 26 באוגוסט 2013

מכשפות באמנות ובתרבות הפופולארית

מהי מכשפה? האם מכשפה היא גברת זקנה ומפחידה שטסה על מטאטא בלווית חתול שחור, או אישה יפה ואכזרית המכשפת כישופים קטלניים? או אולי בכלל קוסמת טובה? בכל מקרה -  כאשר יבקשו מכם לצייר מכשפה, רוב הסיכוים שהדימוי שתציירו יהיה אותו דימוי שנחקק בזכרון המשותף שלנו, אשר הובנה לשם במשך שנים באמצעות האמנות ואחר כך על ידי התקשורת והתרבות הפופולארית.

קרוב לודאי שמכשפות אמיתיות, לא באמת התלבשו או התנהגו כפי שהיינו מצפים מהן. אז מהי מכשפה? ישנן שלוש גישות שיענו על כך:
1. הגישה האנתרופולוגית היא שמכשפות הן קוסמות.
2. הגישה ההיסטורית שהובנתה בעיקר באירופה היא שמכשפות סוגדות לשטן.
3. הגישה המודרנית גורסת כי מכשפות סוגדות לאלים ולאלות ועוסקות במאגיה למטרות טובות.

הגישה שהכי קרובה אלינו מבחינה תרבותית היא הגישה השנייה, לפיה מכשפות רעות סוגדות לשטן בפולחנים שונים ומשונים, לובשות שחורים, מסתובבות עם בני לוויה ערמומיים ובאופן כללי בעלות מוניטין שלילי מאוד. מהיכן היא הגיעה?







ובכן, קסמים התקיימו (ולעתים מתקיימים עד ימינו) כמעט בכל תרבות בעולם.  קסמים יכולים להתבטא כלחשים  או אמונה בכוחות היקום האלים והטבע וכיוון שלהם לטובת האדם. למרות שהקסמים במקור בעלי אוריינטציה חיובית, הם גם השורשים לאמונה בכישוף, אשר בדרך כלל מתקשר לכוחות אפלים ושטניים. הדואליות בקסמים נמצאת  בעולם העתיק של יוון ורומא, ובתרבות המספוטמית והמקראית. בתרבות המסופוטומית לצד אלים חיוביים רבים הייתה דמונולוגיה עשירה שזלגה אחר כך לתיאורי מכשפות (ליליתו/לילית), בתרבות היוונית גובשה מערכת מאגיה מתוחכמת ששירתה את העם אך נשללה ונרדפה על ידי השלטונות. גם דמויותיהם של הקוסמים והקוסמות בספרות הקלאסית היוונית היו תמיד שליליות ואפלות (קירקה , מדיאה ועוד) לצד אלים וחצי אלים.  כלומר תמיד היה איזשהו גבול דק בין קסם לגיטימי, לכישוף אפל. 


.1891 ,Waterhouse, Circe Offering the Cup to Odysseuse






John William Waterhouse - Jason and Medea, 1907


בעולם היהודי הקדום כבר בספר שמות נכתב כי "מכשפה לא תחיה" , אולם הכוונה הייתה לקוסם או מאג, ולא לפולחן השטן. לאחר שהתנ"ך תורגם ללטינית, תורגם הפסוק ל - Malificos non patieries vivere  כש"מלפיקוס" מתכוון למכשפים חורשי רעה. עם התעצמות רדיפות המכשפות בימה"ב וקשירתן לשטן - היווה פסוק זו, או יותר נכון, טעות תרגום זו, כהוכחה ניצחת לרדיפתן. 

השטן הגיע מהדתות המונותאיסטיות כהסבר על קיום הרוע בעולם. בתנ"ך דמותו הופיעה במעורפל אולם בספרים החיצוניים היא הוגדרה בצורה ברורה - האל והשטן מנוגדים זה לזה, והשטן עומד בראש צבא של מלאכים שגורשו מהשמיים ורוחות רעות אשר מחפשים בכל רחבי הארץ נשמות תועות שאפשר להביא לאובדנן.

השטן זכה לתפקיד משמעותי בברית החדשה, כאשר ניצב כניגוד אל מול ישו, כשהמסר העיקרי הוא שישו מושיע אותנו מידי השטן וכל מי שעומד בדרכו של ישו - עובד את השטן (כופרים למשל). הנצרות פיתחה את זה כשקבעה שניתן לזמן רק רוחות רעות ולא טובות כמו מלאכים, וכאלה שעושים זאת הם מכשפים המתשעבדים להן ולשטן.

במאה ה-15 וה-16 התפתחה אמונה עממית על "שבת המכשפות", אירוע מזוויע שבמהלכו מכשפים ומכשפות עורכים סעודה קניבלית בה מקריבים קורבנות אדם לשטן, מחללים את סמלי הכנסייה  ולבסוף חוגגים באורגייה המונית.
אירוע זה מעולם לא התקיים, אולם עמד בבסיסו של ציד המכשפות שקטל יותר מ-100,000 בני אדם.
מאיפה הגיעה האמונה הזו? כשהנצרות התפשטה באירופה ודחקה את האמונות הפגאניות לשוליים, ראשי הכנסייה טענו כי המאגיה והאמונות הפגאניות הומצאו על ידי השטן כדי להסית את האנושות מהאמונה הנוצרית. 
השדים שהמכשפים מזמנים הם למעשה אלים פגאניים, כך גם אלים רומיים כמו דיאנה ויופיטר - הם הם מלוויו של השטן. וכך, עובדי האלילים כולם הפכו לעובדיו של השטן. (אגב, המונח "פגאני" הוא מונח משפיל שמשמעותו "אדם עלוב וגס" שהנצרות החילה באופן גורף על כל מה שלא היה נוצרי.)
המפגש בין הנצרות לדתות אלה היה שלב מהותי בהיווצרות אמונות עממיות בכל הנוגע למכשפות ועיסוקיהם.  

Goya, Witches Sabbath, 1789

גויה מתאר את "שבת המכשפות"  כאשר מכשפות מקיפות דמות מקרוננת שמייצגת את השטן באמצע הלילה.



קסמים, דתות פגאניות ופולקלור הם היסודות בהיווצרותו של הכישוף האירופאי. היסטריית המכשפות שפרצה בימה"ב התבססה על כמה אמונות עיקריות - רכיבה בלילות, ברית עם השטן, כפירה רשמית בנצרות, פגישות ליליות סודיות, חילולם של סמלים נוצריים, אורגיה, רצח ילדים לצורכי פולחן וקניבליות. מה שהחדיר את כל אלה למסורת הכישוף הייתה המינות. המינות היא למעשה כפירה בדת, ובמקרה הספציפי - בדת הנוצרית ובישו. בימה"ב המינות נקשרה הכישוף ובסגידה לשטן. אישומים אלה חוזרים בהיסטוריה מעת לעת וגם היהודים הואשמו בהם. כך שהמרכיב הרביעי בהיווצרות האמונה האירופאית בכישוף היה למעשה הכנסייה הנוצרית. 

Goya, Witches Sabbath (the great he-goat), 1820-23



לאחר שהבנו את הרקע לדברים, עדיין לא ברור למה תוארו מכשפות  כמעט תמיד כנשים ?  הסיבה היא שהשטן, כישות עוצמתית וכמעט אלוהית, הייתה חייבת להיות גבר. בהילולות המיניות אם כך, הוא היה חייב לשכב עם נשים. וכך, מי שבעיקר עבדו את השטן היו נשים - הנחות דתיות סקסיסטיות גרמו לכך שכולנו רואים מכשפה כקודם כל - אישה. 
בספר הקאנוני Malleus maleficarum  מסוף המאה ה-15, אשר מנסה לקבוע כי כישוף קיים באמת ולהגדיר את מהותו ואת העוסקים בו,  היו "הוכחות" לכך שנשים נוטות לעסוק יותר בכישוף מכיוון שהן חלשות, טיפשות ושוגות יותר באמונות תפלות.

הנה הדפס מידאוולי של "הנשיקה המגונה" (osculum infame) שהייתה נישוק טקסי של ישבנו של השטן, האשמה שכיחה במשפטי מכשפות. שימו לב שלמרות שמתוארים גם גברים , האישה היא זו שכמובן מנשקת אותו. 


עד 1300 כבר הוגדרו יסודות הכישוף באירופה, בשנים אחר כך התפשט בהדרגה החשש מפני מכשפות שהפך להיסטריה של ממש ב-1450. ב-1486 פורסם "פטיש המכשפות" שאישש את כל האמונות והפחדים העממיים ל"הוכחות בדוקות" והרדיפה הפכה ללגיטימית. התוצאה הייתה  נשים עריריות וזקנות שהיו הראשונות שהואשמו בכישוף  על ידי שכניהם המפוחדים, אחרים היו כמובן כופרים ובינהם יהודים (הביטוי "שבת המכשפות" אינו מקרי ונועד ללעוג ליהודים, כך גם המקום בו התקיים מפגש המכפשות שכונה "סינגוגה"). בתי המשפט שפטו בשיטות אינקוויזציה אכזריות ו"בדקו" את הנאשמים באמצעות מבחנים "מהימנים" כמו - השלכה הנאשמת למים קשורה ובדיקה אם היא מצליחה לצוף,  אם היא צפה - אשמתה הוכחה. 
שיאה של היסטריית המכשפות הייתה בין השנים  1660-1560 כשהרקע היה המתיחות הגוברת בין קתולים לפרוטסטנטים.
במקומות בהם הייתה יריבות חברתית עזה, ובנוסף לכך גם אסונות טבע ורעב - שם הייתה ההיסטריה פורחת (כי צריך להאשים מישהו במצב והיהודי/זקן הזה נראה חשוד...)
גם כשקמו קולות שפויים שסתרו את הרדיפות, הם דוכאו במהרה על ידי ההמון המשולהב.
ההיסטריה לא נשארה רק בגבולות אירופה, אלא זלגה גם למושבות הבריטיות ביבשת החדשה - אמריקה. המקרים המתועדים ביותר הם "משפטי סיילם" שהתקיימו ב-1692. שרשרת אירועים שהתחילו שתי ילדות ששיחקו במשחקי ניחושים, הביאה לכך ש-19 בני אדם הוצאו להורג ונכלאו יותר ממאה.
ב–200 השנים שבהן הגיע הטירוף הקולקטיבי שאחז בתושבי אירופה לשיאו, נרדפו, עונו והוצאו להורג בעוון כישוף כמאה אלף בני אדם ויותר, רובם הגדול נשים, בג’נוסייד מגדרי חסר תקדים. בגרמניה, שבה נרדפו המכשפות באדיקות וביעילות אופיינית, הועלו על המוקד בשנה אחת למעלה מ–1,500 אשה ואיש בשני כפרים קטנים בלבד.

סרט מצוין שמתרחש בעת ציד המכשפות בסיילם הוא "The crucible" ומבוסס על מחזה באותו השם של ארתור מילר (בעברית נקרא "ציד המכשפות") בכיכובם של וינונה ריידר ודניאל דיי לואיס. 




גרסא מבודחת יותר שמתקשרת לציד המכשפות בסיילם היא "הוקוס פוקוס", שהוא גם אחד הסרטים האהובים עלי. הסרט מספר על שלוש מכשפות (בינהן בט מידלר ושרה ג'סיקה פרקר) שנשפטות בסיילם וקמות לתחייה מחדש מאות שנים אחר כך על ידי בני נוער, בדיוק בחגיגת ה"האלווין" השנתית.






אם כן, כנראה שלא הייתה תקופה מיזוגנית כמו התקופה של היסטריית המכשפות - בגלל שינוים דמוגרפיים נשים במיוחד חיו בגפן,  וכך רווקות ואלמנות רבות היו מטרות נוחות להאשמה בכישוף. כפי שמלהג "פטיש המכשפות" - "מהי אישה אם לא אויבת הידידות, עונש שאין מנוס ממנו, רע הכרחי, פיתוי טבעי, פורענות נחשקת, סכנה מבית, נזק מענג, רוע מולד, צבוע בצבעים נאים... המילה "אישה" פירושה תאוות הבשר..היא בעל חיים פגום, היא תמיד מוליכה שולל"... ועוד  כהנה וכהנה.

כך לא כל הנשים מכשפות, אבל (כמעט) כל המכשפות נשים - והן תמיד יהיו זקנות ומכוערות. אחת הסיבות לכך, מעבר לפן החברתי שהזכרתי היא שכפי שהשטן הוא ניגודו של ישו, כך המכשפה הזקנה והמרשעת, לובשת השחורים היא ניגודה של מריה הקדושה, הבתולה והזכה. עוד מאפיין של מכשפות הוא הכובע המחודד - מקורו כנראה נמצא בכובע היהודי המחודד אותו אולצו לחבוש היהודים בימי הביניים, והיהודים כאמור היו כופרים בעיני הכנסייה - כך שזה מתקשר היטב למכשפה ככופרת נגד ישו.

Goya, The lamp of the devil, 1795


עיקר ציד המכשפות וההיסטריה הכללית לגביהן הייתה בין המאות 15-17 , כלומר גם בימי הרנסאנס הנאורים באופן מפתיע. כמובן שאמני הרנסאנס וגם אמנים במאות הבאות  התייחסו לנושא ביצירותיהם. באתר הבא יש דוגמאות רבות לתיאורי מכשפות באמנות ובתרבות הפופולארית, מומלץ!
הנה  כמה דוגמאות נוספות לתיאורי מכשפות באמנות:


1878 ,Luis Ricardo Falero, The Departure of the Witches 








1891, John Collier, Priestess of Delphi 







1886,John William Waterhouse, Magic Circle




1886,Frederick Sandys, Medea




1522-24 ,Dosso Dossi, Circe or Melissa,



1878 Saul and the witch of Endor, Jacob Cornelius van-Oostsanen




Hans Baldung, Witches, 1514



כפי שודאי שמתם לב, הפוסט שלי מלא בציורים של פרנסיסקו גויה, אחד האמנים האהובים עלי שהרבה לצייר דימויי מכשפות שהתכתבו הן עם האמונות התפלות בתקופתו בספרד (המאה ה-18) וגם צחקו עליהן באופן סאטירי והשתמשו בהן כביקורת חברתית (למשל בסדרת הדפסי הקפריצ'וס)

בציור המעניין הזה, נראה אדם הולך בלילה כשמעליו מכשפים שניזונים מאדם שתפסו. האדם למטה מכסה את פניו ומחוות תנועה נגד עין הרע באצבעותיו. אנחנו לא יכולים לדעת אם המתרחש אכן קורה או שמדובר רק בדמיונותיו של ההולך.

Goya, Witches in the air, 1797


כאן גויה מצייר ארכיטיפ נוסף של מכשפה והוא מכשפה שרוכבת על מטאטא. מאיפה הגיע המטאטא?
המטאטא הוא סמל לפאלוס, שמתקשר לטקסים המיניים שעורכת המכשפה עם השטן. כמו כן הוא סמל לעקרת הבית, ומכיוון שהמכשפה היא אנטי-תזה לעקרת הבית היא רוכבת עליו במקום לנקות איתו....

Goya, Linda Maestra, 1799




כפי שניתן לראות, האמנות תיארה את המכשפה בשני אופנים עיקריים- האחד הוא המכשפה הזקנה והמכוערת, שמתחברת להשפעתה של הכנסייה הנוצרית בעניין והשניה היא האישה המפתה, הפאם פטאל. תיאורי המכשפה כאישה מפתה בעצם חוזרים אחורה אל המיתוסים היוונים בהם קירקה המכשפה היפיפיה פיתתה את אודיסאוס ומדיאה את יאסון, הם תוארו בעיקר ברנסאנס (שכאמור חזר אל האמנות הקלאסית) וגם במאה ה-19 , בה פרחה הרומנטיקה ותיאורי הפאם פטאל ספציפית.


Evelyn de Morgan , The Love Potion, 1903

File:The Love Potion.jpg




שני הדימויים הללו השפיעו גם על התרבות הפופולארית, דרך אמנות וגם דרך מעשיות אירופאיות ששילבו דמויות של מכשפות באופן תדיר:

מצד אחד יש לנו את המלכה משלגיה בתפקיד הפאם פטאל שפיתתה את אביה של שלגיה ומתכננת לרצוח אותה






מצד שני יש לנו את המכשפה אליה היא הופכת בהמשך כשהיא מפתה את שלגיה עם התפוח


שני האבטיפוסים של המכשפות באישה אחת!

שאר המכשפות של דיסני נשאו מאפיינים דומים

המכשפה מ"אמיצה"

אורסולה מ"בת הים הקטנה"

מלפיסנט מ"היפיפיה הנרדמת"



בסדרה Charmed המכשפות הן שלוש אחיות אטרקטיביות , הן גם לא מכשפות אמיתיות כי מבחינה לשונית מכשפות Witches נקשרות לפולחן השטן, נשים אלה הן סתם קוסמות . הכיוון של לקחת מכשפות ולהפוך אותן לקוסמות טובות מאוד שכיח בקולנוע בטלוויזיה, והאמת שזה תהליך תרבותי די מעניין. בכל מקרה, בעיני זה די להוציא למכשפות את העוקץ .. הן אמורות להיות רעות !




ב-Sabrina the teen witch  המכשפה היא נערה חמודה, ושוב גם כאן היא יותר קוסמת מאשר מכשפה. וגם הדודות שלה קוסמות, היחיד שיש לו הקשר למכשפות אמיתיות הוא החתול המדבר שנקרא "סיילם"....



גם בתרבות הפופולארית אנחנו רואים כי למכשפות יש מלווים, פמליאירים, שמיוצגים בדרך כלל כחיות לילה - עטלפים, ינשופים, חתולים שחורים ולעתים גם עורבים שמסמלים מוות .

Goya, Witches' Sabbath, 1789









בסרט "קסם מעשי" עם ניקול קידמן וסנדרה בולוק המכשפות הן שוב, קוסמות צעירות ויפות.



ב"באפי קוטלת הערפדים" המכשפה היא דווקא הנערה הטובה והחנונית ווילו, שמתנסה בקסמים בהתחלה באופן תמים אבל אז הקסם האפל משפיע עליה ...




בסרט הניינטיז The Craft  המכשפות הן 4 תיכוניסטיות יפות שמגלות את כוחות המאגיה השחורה ואת תוצאותיה...






ב"קוסם מארץ עוץ" יש קוסמות טובות ויפות ומכשפות רעות ומכוערות - ולא קשה להבדיל בינהן



 והקטע האיקוני כמובן






המחזמר Wicked נותן פן אחר למכשפות מ"ארץ עוץ" כשמציג דווקא את המכשפה הרעה כטובה, הנה ביצוע נהדר מהמחזמר




והקוסמת הכי חמודה היא כמובן מרי פופינס




תוצאת תמונה עבור ‪mary poppins‬‏


סדרת הספרים הארי פוטר והסרטים שבאו בעקבותיה הכניסו את הקוסמים והמכשפות שוב לאופנה, גם שם הייתה הבדלה ברורה בין הקוסמים הטובים ובינהם הארי לבין המכשפים והמכשפות הרעים כשבראשם זה שאין להגיד את שמו ...









המכשפות הן חלק משמעותי בפולקלור האירופאי, וכפי שאמרתי מופיעות במעשיות רבות. מה שמעניין זה שלכמעט כל עם באירופה יש מכשפה משלו. המכשפה שאני מכירה מהילדות היא "באבא יאגה", שמופיעה במעשיות רוסיות (וסלאביות באופן כללי) . באבא יאגה היא מכשפה זקנה, מכוערת ומפחידה שגרה ביער בבקתה שעומדת על רגליים של תרנגולת. היא טסה בשמיים בתוך מכתש תוך שהיא משתמשת בעלי כהגה כיוון, גדר גינתה עשויה עצמות אדם וגולגלות והיא נוהגת לחטוף ילדים רכים.
דמותה של באבה יאגה, מעופפת על גבי מטאטא ולבושה בבגדי השחור והאדום המסורתיים של הרי שְׁוְויֶינְטוֹקְזִ'יסְקיֶה (Świętokrzyskie; "הצלב הקדוש"), היא הסמל הלא-רשמי של אזור קיילצה בפולין.

Victor Vasnetsov, Baba Yaga, 1917





המכשפות כמובן הגיעו גם לוידאו קליפים. קליפ עם שיר מאוד מיוחד שמתאר מעין ציד מכשפות הוא Bottom of the river  של Delta Rae



קליפ נוסף שמתאר ציד מכשפות הוא Burn the Witch  של Queens of the stone age  (ותודה לשרי על הטיפ)




עוד קליפ הוא של Katy B  המדליקה ל-Witches Brew  כשהיא בתפקיד המכשפה







והפינאפ לקח צעד אחד קדימה את המכשפה כפאם פטאל  והפך אותה לסמל מין, לא פחות. פיתוח של המטאטא הפאלי עליו כתבתי קודם.



אז אם נחזור לתחילת הפוסט וננסה לענות על השאלה-"מהי מכשפה?", התשובה תהיה - מכשפה היא מי שגרמו לכם לחשוב שהיא במשך מאות שנים - היא יכולה להיות זקנה מפחידה, אישה יפה וקטלנית, קוסמת חביבה או ילדה עם שרביט, השאלה היא איך אתם רואים אותה והאם אתם מאמינים בקיומה.

תודה רבה לרבקה ארנהיים על הייעוץ בכתיבת הפוסט.
אם הנושא מעניין אתכם - אני ממליצה מאוד לקרוא את הספר "היסטוריה של הכישוף" בהוצאת רסלינג, ממנו לקחתי הרבה מאוד מידע לכתיבת הפוסט. עוד המלצה היא להיות נוכחים בהרצאות של ד"ר גיא טל, מרצה מעולה שלימד אותי בתואר הראשון וכתב את הדוקטורט שלו על ייצוגים של מכשפות ברנסאנס. מאוד מעניין.


נסיים עם הטופ 10 של מכשפות בסרטים


כמו תמיד אשמח להערות, הארות ומנוים חדשים לבלוג ולדף שלו בפייסבוק .

יום רביעי, 14 באוגוסט 2013

"הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" בתרבות הפופולרית

מי שעוקב אחרי דף הבלוג בפייסבוק, ראה ששיניתי את הקונספט של הבלוג ולמעשה הרחבתי אותו - אם עד עכשיו הוא עסק בקשר בין קליפים לאמנות, כעת הוא עוסק בקשר בין התרבות הפופולרית לאמנות, מה שנותן לי הזדמנות לדון גם בסרטים, סדרות משחקי מחשב, קומיקס ועוד ולקשרם לאמנות. בפוסט הזה אתרכז בספר "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" של לואיס קרול (פסבדונים של צ'ארלס לודוויג דודג'סון) שיצא ב-1865.

מעטים הספרים שהשפיעו בצורה עמוקה ונרחבת כל כך על התרבות הפופולרית. למרות הגדרתו הראשונית כספר ילדים, "אליס" ריתק דורות של מבוגרים ובני נוער עד ימינו כשהוא מקבל פרשנויות במדיות השונות, כל פעם מחדש.

תמיד אהבתי את הספר ואני חוזרת אליו שוב כל כמה שנים. הוא מלא במשחקי מילים, שירים וחידות הגיון גאוניות כמו "למה דומה עורב לשולחן כתיבה?" (אחת התשובות המשוערות היא - "אדגר אלן פו כתב על שניהם"). בתיכון כתבתי עליו עבודה בשיעור אנגלית בה הגעתי למסקנה שעלילת הספר היא למעשה מטאפורה להתבגרותה של אליס, שזו תיאוריה שאני מסכימה איתה גם היום.
הסיפור על ילדה שמגיעה לעולם מופלא ופוגשת חברים משונים חזר גם ב"קוסם מארץ עוץ" ויש אפילו MEME משעשע שמוקדש לכך.

למי שלא מכיר את הספר (יש כאלה? למקרה שכן, הנה הספר במלואו) העלילה עוסקת באליס, ילדה משועממת היושבת על שפת הנחל כשהיא רואה לפתע ארנב לבן לבוש בבגדים אנושיים, היא עוקבת אחריו ונופלת אל תוך מחילה ודרכה אל "ארץ הפלאות". בארץ זו עוברת אליס  שינויי גודל, פוגשת בדמויות שונות כמו זחל מדבר המעשן נרגילה או חתול צ'שיירי שחד לה חידות, היא משתתפת במסיבת תה אבסודרית עם הארנביב והכובען המטורף וגם במשחק קרוקט משונה עם מלכת הלבבות. לבסוף אליס חוזרת אל המציאות כשהרפתקאותיה נדמות כחלום מציאותי במיוחד.

התקציר שלי לספר מאוד מתומצת מכיוון שיש בו המון פרטים, דמויות ודקויות שקשה להביע בפוסט אחד. לספר יצא גם המשך, גם הוא מאת קרול שנקרא "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם"  שיצא ב-1871. אני אתמקד בהשפעות שהיו לספר הראשון על התרבות הפופולרית (עד שלמעשה הפך לחלק מרכזי ממנה) ובראש ובראשונה הקשר שלו לאמנות.

במקור, הספר היה מאוייר על ידי קרול עצמו, ולא בצורה מוצלחת במיוחד, מה שגם פגם בהצלחה שלו. לאחר שחבר למאייר ג'ון טניאל, שיצר איורים מופלאים על בסיס המקוריים של קרול, הספר זכה להצלחה עצומה. איוריו של טניאל היוו השראה לעיבודי הספר השונים בסרטים, סדרות, משחקי מחשב וקליפים. טניאל התחיל כקריקטוריסט במגזין "Punch" והדבר ניכר בעיצוב הדמויות וההומור בתיאורן.  כל המושג החזותי שלנו בנוגע ל"אליס" מגיע מן האיורים הללו, וראוי לבחון את המקורות האמנותיים שלהם:

מקורם של מרבית האיורים מגיע מאיורים מוקדמים של טניאל ל"Punch", כך למשל דמותו של החתול הצ'שיירי שיושב על עץ (מימין) מגיעה מקריקטורה של אברהם לינקולן (משמאל). שמו של החתול מגיע מביטוי מהתקופה.




עוד השראה לחתול המחייך יכולה להגיע מתבליט אבן מהמאה ה-16 בכנסית סיינט וילפריד בצ'שייר, אנגליה.

File:Sandstone carving of 'Cheshire Cat', St Wilfrid's Church, Grappenhall.jpg



טניאל הושפע גם מאיורים של אחרים שהתפרסמו ב"Punch", למשל בעיצוב דמותו של הזחל שיושב על פטריה ומעשן נרגילה השתמש טניאל בשני מקורות:

  John Leech, The Pope in His Chair
From Punch, January—June 1851

H. R. Howard, Mushroom and hookah, From Punch
20 October 1860.





הזחל של טניאל



דמותה של אליס עצמה דומה מאוד לדמות שאייר טניאל ל-"Punch" שנה לפני צאת הספר, כמזל בתולה בלוח שנה. אליס המוקדמת מעוצבת כז'אן ד'ארק עם שיער ארוך ושופע עם מאפיינים פרה רפאליטים. 



אליס בספר


העיצוב של הארנביב (March hare) מגיע מתיאורו כארנב משוגע - דמותו מסתמכת על הביטוי הרווח באותה התקופה, "mad as a March hare".

הביטוי קשור להתנהגותו ה"משוגעת" של הארנב בעונת הייחום במארס. את דמותו של הארנביב (ארנב+אביב בתרגום העברי) עיצב טניאל כארנב מחויט עם מקטורן ועניבת פרפר, כשקש מזדקר מראשו. קש בראש הוא אטריבוט מקובל לשגעון בתקופה הויקטוריאנית. הוא קיים בין השאר באיור ל"המלט" של שייקספיר שתיאר את אופליה שהשתגעה עם קש בראשה.


דמותו של הכובען המטורף, מבוססת גם היא על ביטוי מהתקופה, שמרמז על תופעה בה כובענים קיבלו הרעלת כספית במפעלים לייצור כובעים בהם עבדו, שגרמה בין השאר לשיבושים נוירולוגיים. המספר על הכובע שלו מתייחס למחיר של כובעים באותה התקופה - עשרה שילינגים ושישה פני.



Francis Legat, after Benjamin West. "Hamlet. Act IV. 
Scene V." Engraving (detail).



אחת הדוגמאות המעניינות ביותר לאיור ב"אליס" ששאב השראה מתולדות האמנות הוא של הדוכסית, אותה אליס פוגשת בארמון קטן מחוץ ליער של הזחל. קרול עצמו לא תיאר יותר מדי את חיצוניותיה של הדוכסית, אולם טניאל אייר דמות גרוטסקית להפליא אשר מבוססת ככל הנראה על דמותה של הדוכסית המכוערת שצייר קוונטין מסטיס הפלמי. מסטיס תיאר את הדוכסית בפורטרט סאטירי ב-1513(משמאל) שמבוסס על רישום מוקדם וגרוטסקי של דה וינצ'י. הדוכסית המכוערת לבושה בבגדים מיושנים לתקופה בה צויר הציור, פניה מכוערים להפליא ושדיה מקומטים. היא מחזיקה בפרח אדום, סמל לאירוסים להם היא כמהה, אך הפרח הוא ניצן שכנראה לעולם לא יפרח. הדעות הרווחות הן שמדובר בתיאורה של הדוכסית מרגרט מטירול שנודעה בכיעורה, אך היא מתה 150 שנה לפני שצויר הציור. בכל מקרה, הדמיון לאיור של טניאל מובהק.






דמותה של מלכת הלבבות התבססה הן על איורים מוקדמים של טניאל מ"Punch"  והן על קלפי משחק מהמאה ה-19 שצייר תומס דה לה רו .






מעבר למקורות האמנותיים של האיורים בספר, הספר ואיוריו השפיעו על אמנים אחרים ליצור בהשראתם. אחת הדוגמאות הבולטות היא סלבאדור דאלי, שצייר בשנת 1969 איורים למהדורה מיוחדת של הספר (שעד היום קשה מאוד להשיג), לכל פרק בספר הוקדש איור משלו.  דאלי התבסס על הטקסט אבל לא על איוריו של טניאל, ויצר שפה חזותית חדשה.

כמה דוגמאות :

Down the rabbit hole


Mad Tea Party

Advice From A Caterpillar

The Queen’s Croquet Ground



Who Stole The Tarts?

The Mock Turtle’s Story


השפעה אחרת היא פסל מקסים של אליס, הכובען המטורף והארנביב בסנטרל פארק בניו יורק. זהו פסל ברונזה שנוצר ב-1959 ע"י הפסל חוסה דה קריפט. ניתן לראות את ההשפעות הברורות לפסל באיוריו של טניאל.


 האמן האוסטרלי צ'רלס בלקמן יצר סדרה של 46 ציורים לאחר שהקשיב לגרסת אודיו של הספר.
הציורים מזכירים את האיורים של טניאל אבל מצוירים בסגנון אקספרסיבי וקצת עוכר שלווה.






תרבות הפופ לא התעלמה מהספר והפכה אותו לספר איקוני שהשפיע רבות על ספרים, סדרות, סרטים, קומיקס, משחקי מחשב ועוד. הדוגמאות רבות מאוד וניתן לקרוא פירוט כאן, אני אתייחס לכמה דוגמאות בולטות.

העיבוד המצליח ביותר של אליס הוא ללא ספק סרט האנימציה של דיסני שיצא ב-1951



הסרט המקסים התבסס ברובו על הספר וכלל גם אלמנטים מספר ההמשך, "מבעד למראה".
האיורים של דיסני הושפעו מאיוריו של טניאל כמובן אבל היו בסגנון שהתאים לקו הסגנוני של דיסני דאז - מאוד עגלגל, צבעוני ומלא הומור. דמותה של הדוכסית המכוערת נפקדה מהסרט, אבל נראה שמלכת הלבבות הייתה מעין שילוב של הדוכסית והמלכה גם יחד.

אליס


 מלכת הלבבות (וגם הדוכסית המכוערת?)


 הכובען המטורף והארנביב



החתול הצ'שיירי




הארנב הממהר




הנה קטע מקסים מתחילת הסרט בו אליס פוגשת את הארנב לראשונה





גרסא מצליחה אחרת שמבוססת על הספר בצורה עקיפה היא סרטו של טים ברטון שיצא ב-2010
סיפור המסגרת מתרחש בארץ הפלאות אבל למעשה מהווה מעין המשך לשני הספרים, כשאליס חוזרת אליו בתור מבוגרת. למי שמצפה לעיבוד של הסיפור האהוב צפויה אכזבה משום שברטון מציג עלילה חדשה. אולם הסרט מרשים מאוד חזותית ומשתתפים בו ג'וני דפ ככובען המטורף (כמובן) והלנה בונהם קרטר כמלכת הלבבות (כמובן).



אגב, בצורה מעניינת הדימוי של אליס עם שריון מזכיר מאוד את האיור המקורי של טניאל מפאנץ' בה היא דומה לז'אן ד'ארק..







הטריילר של הסרט




עיבוד מעניין לספר הוא של אמן אנימציית הסטופ-מושן, יאן סוונקמאייר שכבר כתבתי עליו בבלוג. מאוד אמנותי וקצת אפל




גרסא קלילה יותר שידועה בעיקר לילדי שנות התשעים בארץ היא גרסת האנימה החביבה  אשר התבססה על שני הספרים.




באופן כללי אליס מרתקת את היפנים שיצרו לא מעט מנגה ואנימה בהשראתה. הנה כמה דוגמאות למנגת אליס





כמובן שאליס הגיעה גם לקליפים.

הקליפ הראשון הוא של טום פטי לשיר  Don't Come Around Here No More משנת 1985 בו מופיעות דמויות מהספר, כשפטי עצמו משחק את הכובען המטורף.



הקליפ המלא



אירוסמית' הוציאו ב-2001 את הקליפ לשיר Sunshine , שמבוסס גם הוא על התמה של "אליס" , וגם כאן הסולן סטיבן טיילר מגלם את הכובען המטורף




אגב, יש קטע בקליפ שהזכיר לי מאוד קטע מקליפ שכבר כתבתי עליו, של מדונה ל-Bedtime story בו יונים מגיחות מתוך שמלה ענקית. דימוי שמבוסס בעצמו על יצירה של האמנית הסוריאליסטית לאנורה קרינגטון, מעניין אם יש קשר.



הקליפ המלא




קליפ נוסף הוא של גוון סטפני, שהיה הסינגל הראשון בקריירת הסולו שלה מ-2004 (זה הזמן לבקש מסטפני לחזור ולהוציא שירים ולא רק עם נו דאוט). הקליפ הססגוני בוים על ידי פרנסיס לורנס, ומבוסס על שני הספרים. סטפאני מגלמת את אליס, טווידל-די וטווידל-דם, המלכה האדומה והמלכה הלבנה. הוא מערב את העולם של ארץ הפלאות יחד עם תרבות פופ יפנית שסטפני שילבה הרבה בקליפים באותה התקופה.




תמונה מהופעה בה סטפני לבושה כמו אליס מדיסני (בגרסה הסקסית שלה)



הקליפ המלא



אבריל לאבין הוציאה קליפ שהיווה את שיר הנושא לסרט של ברטון, וכמובן הושפע רבות מדימויי הספרים, כשאבריל בתפקיד אליס בגרסא גותית עם גרביוני קלפים.


הקליפ המלא


ג'סי ג'יי הבריטית הוציאה את Nobody's perfect  המצוין ב-2011 עם קליפ ברוח "אליס" : מסיבת תה משוגעת והיא בתפקיד הכובען, חדר מלא בשעונים ואולם עם דלתות שמזכיר את האולם בפרק הראשון בספר.


File:Nobody's Perfect musicvideo.jpg





הקליפ המלא



עולם משחקי המחשב אימץ גם הוא את אליס כמקור השראה, כשאחד המשחקים הבולטים היה American Mc'Gees Alice  שיצא בשנת 2000 והציג גרסא מקאברית של הספר. העלילה מתארת את אליס שלאחר "מבעד למראה", שמאבדת את משפחתה בשריפה ונשלחת למוסד פסיכיאטרי כשכל רכושה הוא בובת ארנב לבנה...
אליס מגיעה שוב לארץ הפלאות, כעת גרסא מעוותת שנובעת מהשפיות המעורערת שלה, ועליה להציל את הארץ ממלכת הלבבות המרושעת כדי להציל את עצמה. יש לי הרגשה שטים ברטון התבסס באופן חלקי על המשחק בזה, בכל בנוגע לעלילה בה אליס המבוגרת הופכת לגיבורה שמצילה את ארץ הפלאות....




הטריילר למשחק: (לגיקים שבינכם, יש גם walkthrough של המשחק ביוטיוב)



"אליס" השפיעה גם על עולם האופנה כשצלמים כמו אנני לייבוביץ וטים ווקר השתמשו בדימויים מהספר בצילומיהם:

אנני לייבוביץ'







טים ווקר


וגם לאיפור יש קשר לאליס, כשמאק הוציאו קולקציית איפור של "הלו קיטי" שלוותה בסרטון פרסומת בסגנון אליס




"אליס" השפיע אפילו על עולם הבלט - בין השאר הפקה שעלתה בוושינגטון בשנה שעברה שלוותה גם בפרסומות מהממות










זוהי על קצה הקרחון הסקירה שלי בנוגע לאליס ולתרבות הפופולרית. אשמח לתגובות ומצטרפים חדשים לבלוג ולדף שלי בפייסבוק.

הרבה מידע בנוגע לאיורים של טניאל שאבתי מהספר הבא שניתן לקרוא במלואו ברשת, פשוט נהדר. והנה אתר עם כל האיורים המקוריים.

נסיים עם ה-שיר מבחינתי בכל הנוגע לספר הזה, של להקת Jefferson Airplane  משנת 1967, שלקח את אליס למחוזות הסמים והפסיכדליה של שנות השישים.





Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...