יום חמישי, 28 בספטמבר 2017

ניתוח הקליפ של ג'יי זי, THE STORY OF OJ




ביוני השנה יצא האלבום "4:44" של ג'יי זי , מתוכו יצא הסינגל "The Story of OJ"
השיר מסמפל את Four Women  של נינה סימון מ-1966. השיר המקורי עוסק בארבעה טיפוסים סטריאוטיפים של נשים אפרו-אמריקניות בחברה האמריקאית, וגם השיר של ג'יי זי, עוסק בנושא דומה.

בשירו, ג'יי זי מונה גם הוא טיפוסים שונים של אפרו-אמריקאיים (אותם הוא מכנה ניגז, כינוי פוגעני גזעני שנאסר לשימוש לפחות בתקשורת בארה"ב, אבל כנראה שזה חלק מהמסר בשיר. כמו כן לפי קורא הבלוג יניב גומז - "השימוש הוא במילה nigga ולא ניגר או ניגרז. קיימת השמטה מכוונת של האות האחרונה, עניין משמעותי מבחינה תרבותית, סוג של הכשרה של המילה.") :


Light nigga, dark nigga, faux nigga, real nigga

Rich nigga, poor nigga, house nigga, field nigga

Still nigga, still nigga


לאורך השיר הוא מונה את סוגי ה"ניגרז" כשהמסקנה שלו מכל העניין היא שלא משנה כמה עשיר ומוצלח תהיה, עדיין החברה הלבנה תראה אותך רק כ"ניגר", כלומר שחור נחות, עבד בור ושלל סטריאוטיפים אחרים שמומחשים בקליפ לשיר. 

את הקליפ ביים מארק רומאנק, במאי קליפים ענק שדיברתי עליו בבלוג כאן , כאן , כאן  וכאן 

ההשראה לדימויים לקליפ מגיעה מסרטוני אנימציה גזעניים משנות ה-30 וה-40 המציגים סטריאוטיפים של אפרו-אמריקנים בארה"ב. בימים בהם מושג הפוליטיקלי קורקט לא ממש היה קיים, צפייה בסרטונים בימינו מזעזעת למדי. 
אך לפני שאנתח את הדימויים הללו , מאיפה בכלל מגיעה גזענות בדימויים של אפרו אמריקאיים? 

כתבתי פוסט על ייצוג של דמויות שוליים באמנות מערבית, בינהם גם של שחורים באירופה ושם ניתן היה לראות בעיקר ייצוג שלהם או כדמויות אקזוטיות (למשל אחד משלושת המאגי שמגיעים לברך את ישו) או כדמויות שליליות או כמשרתים של האצולה.
מבחינה אמנותית הם תוארו בצורה ריאליסטית למדי ללא מאפיינים סטריאוטיפיים. 
מאפיינים אלה, שמתוארים בצורה קריקטוריסטית ומוגזמת מגיעים אכן מקריקטורות, הדפסים ואמנות עממית, מאמצע המאה ה-19. 

מה שמאוד תרם לכך היו מופעי המינסטרל,  מופעי וודויל גזעניים שהציגו דמויות סטריאוטיפיות שחורות ב"בלאק פייס" (כלומר שחקנים לבנים הצובעים את פניהם בצבעים כהים ומחקים דמויות אלה).
דמויות שהופיעו במופעים אלה התגלגלו אחר כך בדרכים שונות למדיות אחרות, כולל לסרטים מצוירים.

בין הדמויות : zip Coon  העבד המשוחרר שניסה להדמות ללבנים בני המעמד הגבוה. מעין פארודיה על שחור שמדבר בשפה גבוהה אבל תמיד יישאר שחור ועבד לשעבר (דבר שמאוד מתחבר למסר של ג'יי זי) . "קון" היא גם מילת גנאי לשחורים.



Jim Crow 
 "קרואו" היא מילת גנאי לשחורים.
דמות של עבד עליז, רוקד ושר.


Uncle Tom
דמות חיובית של סבא שחור וחביב. אגב, עדיין משתמשים בדמותו למותגים שונים. למרות החיוביות שלה, מדובר בדמות סטריאוטיפית גזענית לכל דבר. הספר הקלאסי "אוהל הדוד טום"  שתיאר את זוועות העבדות השתמש במכוון במושג כדי להביע עליו ביקורת ולהתנגד לו.




Mammy

סטריאוטיפ זה מציג אישה שחורה וחביבה, עבת בשר ואמהית. גם זו דמות שנתגלגלה להמון מדיות, כולל למותגים שונים, עד היום.





Pickaninny
מתוארים כילדים שחורים ועניים עם תווי פנים מוגזמים הנהנים לאכול אבטיחים.




ניתן לראות סטריאוטיפים אלה במודעות הפרסומת וספרי הילדים הבאים








אגב, גם ל"טום וג'רי" הגיע סטריאוטיפ גזעני הלא הוא כמובן דמות הMAMMY, המשרתת השחורה



וגם ל"חלף עם הרוח"




נתחיל בניתוח הקליפ. שם השיר, "סיפורו של או ג'יי", ככל הנראה הכוונה היא לאו ג'יי סימפסון, שחקן הפוטבול ששיחק גם בקולנוע אך התפרסם בעיקר כמי שזוכה ממשפט רצח וככל הנראה, לא בצדק. נעשו סדרות על המשפט, דוקומנטרית ומבוימת בשנתיים האחרונות. ממה שמוצג בהן המשפט, שנוהל בצורה מאוד תקשורתית, הושפע מאוד מהלך הרוח בחברה האמריקאית והמתחים הבין גזעיים ששררו בה - או ג'יי השתמש בכך כדי להציג כי הואשם לכאורה בגלל צבע עורו ובסופו של דבר התמיכה הציבורית הרבה הייתה חלק מרכזי מהזיכוי שלו. (מה שלא עזר לו אחר כך להמנע מהסתבכויות, הוא נאסר שנים מאוחר יותר בגלל האשמות אחרות).


דימוי מהקליפ שמתאר את או ג'יי סימפסון




למה ג'יי זי בחר בשם השיר? כנראה כדי להעלות אסוציאציות של מתחים בין גזעיים. כמו כן הוא מצטט את העניין שאו ג'יי אמר שהוא אינו שחור, וג'יי זי לועג לכך. מבחינתו, כפי שציינתי, שחור נשאר כזה בעיני החברה הלבנה. 


הקליפ נפתח בתמונה למעלה, עם דמותו המצוירת (בצורה גזענית)של ג'יי זי. ניתן לראות את הדמיון לפתיח של הלוני טונס, שכן גם בסרטוני הלוני טונס מהתקופה היו מאפיינים גזעניים רבים. 

הצורה שבה ג'יי זי מתואר גזענית כי זו מעין הפשטה סטריאוטיפית שמתבססת על דמויות אנימציה גזעניות משנות ה-30 וה-40 - במקרה הזה, אנו רואים שהחלק שמקיף את פיו בהיר יותר משאר הפנים. 
כפי שניתן לראות בתמונה מתוך הסרטון  The Isle of Pingo Pongo מ-1938


לדעתי המקור של הדימוי הזה מגיע מתיאורי קופים 


ניתן לראות גם בסרטון האנימציה Swing Monkey Swing  מ-1937 ממנו נלקח דימוי הקופים שמנגנים ג'אז.. כך שההקבלה מאוד בוטה. 
בהמשך הקליפ מתייחס גם לסטריאוטיפ המוצג לעיל, של שחורים כברברים קניבליים בג'ונגל. 



הכיתוב אומר "בהשתתפות ג'יי בו". למה ג'ייבו ולא ג'יי? כי אחד הכינויים לאפרו-אמריקאים היה "סמבו", המונח התגלגל גם לארץ. 
מקורו בכינוי גזעני של מולאטים מהמאה ה-19. הכינוי התגלגל גם לספר The Story of Little Black Sambo של הלן באנרמן מ-1899. הספר הוא ספר ילדים שהיה מאוד פופולארי ותורגם כמובן לעברית לשם "כושי סמבו".
ספר הילדים המקורי היה תמים למדי עם איורים לא פוגעניים אך הצלחתו הרבה הביאה למהדורות נוספות ועיבודים שונים עם איורים אחרים שכן חטאו בגזענות.

עוד אסוציאציה לג'ייבו- היא בסרט של דיסני "דאמבו", אליו אתייחס בהמשך. 

לאחר מכן אנו רואים תמונה של חיי לילה תוססים עם מועדון בורלסק שבו מנגנת תואמת נינה סימון, גם היא  בעיצוב גזעני סטריאוטיפי- שפתיים בולטות מאוד. 






גם לכך כמובן יש רקע באנימציה גזענית , הנה דימוי מתוך הסרטון המאוד גזעני Scrub Me Mama With a Boogie Beat  מ-1941



כל העניין של הצגת חיי הלילה ושחורים כמהמרים ושתיינים מגיע גם מהסרטון שנקרא Clean Pastures  מ-1937 

Jay Z GIF - Find & Share on GIPHY

סטריאוטיפ נוסף הוא זה של אפרו-אמריקאי אוכל אבטיח



דימוי זה אשר קיים מהמאה ה-19, מציג אפרו-אמריקאים, בדר"כ עבדים לשעבר, אוכלים בחדווה אבטיח. לכאורה תמים, אך למעשה, מדובר בכזה המבטא מסרים אפלים וגזעניים.
תומכי העבדות בארה"ב השתמשו בדימוי זה כדי להציג את האפרו-אמריקאיים כאנשים פשוטים וטיפשים שכל מה שהם צריכים הוא חתיכת אבטיח שתשמח אותם (ובוודאי שלא שחרור מעבדות למשל).
ניתן לראות המון דימויים של סטריאוטיפ זה, לצד דימויים דומים של "אוכל של כושים" כמו כנפי עוף. כולם למעשה דימויים של עצלנות. 





סטריאוטיפ נוסף - הפרדה באוטובוסים, רוזה פארקס
בשנת 1955 סירבה פארקס האפרו-אמריקאית לפנות את כסאה באוטובוס מופרד גזעית לאדם לבן .היא אמנם ישבה בצד ה"שחור"  באוטובוס, מאחור, אך חוקי ההפרדה אמרו שכאשר הצד הקדמי ו"הלבן" מתמלא, על האפרו-אמריקאיים מאחור לפנות את מקומותיהם ללבנים. כאשר סירבה לעשות זאת, נעצרה, נשפטה והורשעה.
מרטין לותר קינג, הוביל חרם על חברת האוטובוסים שגרם לחברה להפסיק את מדיניות ההפרדה הגזענית, והערעור על הרשעה נידון בבית המשפט העליון ואף גרם לכך שהשופטים הכריעו כי ההפרדה הגזעית והגזענית נוגדת את חוקת ארה"ב.
עוד לפני סירובה המפורסם הייתה פעילה בתנועה האמריקאית לזכויות האזרח, סיימה תיכון והצליחה להכלל בספר הבוחרים - דברים שאינם טריוויאלים לאישה אפרו-אמריקאית בשנות ה-50 בארה"ב.







ג'יי זי מאזכר את מקרה פארקס בצורה הפוכה, הוא יושב באוטובוס מאחור בחלק ה"צבעוני", כאומר שהדברים לא באמת השתנו על אף מקרה פארקס וביטול ההפרדה באופן חוקי. 

הסטריאוטיפ הבא הוא קוטף הכותנה מול המשרת 
בקליפ מוצגים שני צדדים של אותו המטבע - העבד שקוטף בשדות כותנה לעומת העבד שמוחזק בבית כמשרת. שניהם עבדים, אך ה"עבד הביתי" נמצא גבוה יותר בהיררכיה. ג'יי זי כמובן לועג גם לכך. 
הרפרנס החזותי מגיע היישר מסרטו של קוונטין טרנטינו, דג'אנגו אנצ'יינד משנת 2012










סוחר הסמים/קבצן
סטריאוטיפ שנובע למרבה הצער ממציאות קיימת של שכונות עוני בארה"ב שמאוכלסות לרוב בשכבות השוליים של ארה"ב: אפרו-אמריקנים, לטינים ומהגרים אחרים. רבות מהשכונות הללו לא מקבלות תקצוב והשקעה נדרשים מה שגורם לעלייה באחוזי הפשע בקרב תושבי המקום וליצירת מחזוריות של פשע וסמים שיוצרת תדמית גזענית.



פני הפסנתר הוא דימוי שמגיע גם הוא מ-


ג'יי זי משתמש בסטריאוטיפ נוסף בשיר כשהוא מדבר על יהודים :

"You ever wonder why Jewish people own all the property in America? This how they did it.”

הוא מצד אחד מחמיא לחושים העסקיים של יהודי ארה"ב , אבל מצד שני יש כאן סטריאוטיפ על יהודים וכסף. לדעתי ג'יי זי כמובן עושה זאת במודע, משתמש בסטריאוטיפ גזעני בתוך שיר שמדבר על סטריאוטיפים גזעניים כדי להדגיש את המסר החברתי. 

הדימויים הבאים מייצגים את אחד הפרקים האפלים בהיסטוריה האמריקאית (שלצערנו לא לגמרי נעלם)




תלייה של אפרו-אמריקנים ודימוי של אנשים במדי הKKK

לאחר נצחון הדמוקרטים במלחמת האזרחים, תומכי העבדות בדרום הרגישו כי נכפים עליהם חוקים ונורמות חברתיות חדשות עמם לא הסכימו. הם ראו בעבדות דבר לגיטימי ובאפרו-אמריקאיים נחותים מהם. נצחון הדמוקרטים אם כך גרם לתסיסה חברתית שהתבטאה בצורה מזעזעת בלינצ'ים. במסגרתם, נהגו לתפוס אפרו-אמריקאי, להאשימו בפשעים שונים -מרצח ועד אונס, להתעלל בו ולתלות אותו למען יראו וייראו. טרור זה נמשך מסוף המאה ה-19 ועד 1960 לפחות.
הרשת מלאה בצילומים אמיתיים המתעדים את הקורבנות התלויים עם לבנים המחייכים ברקע. חסכתי מכם אותם בפוסט זה אבל למי שמעוניין לחקור, לצערי זה קיים.
ניתן לראות בדימוי מהקליפ מצד ימין ילד לבן מחייך.

אגב, נינה סימון אותה מסמפל ג'יי זי בשיר, מבצעת גם את Strange Fruit , במקור של בילי הולידיי, שמדבר על תופעת הלינץ'. השיר המדהים והנוקב הזה נכתב על ידי יהודי בשם אייבל מאירופול שהתחלחל מצילומי הלינץ' והפך לאחד השירים החשובים בהיסטוריה האמריקאית. הנה הבית הראשון


Southern trees bear a strange fruit,
Blood on the leaves and blood at the root,

Black bodies swinging in the Southern breeze,

Strange fruit hanging from the poplar trees.



הKKK היא תנועה גזענית המאמינה בעליונות הגזע הלבן, נוסדה גם היא זמן קצר לאחר נצחון הדמוקרטים במלחמת האזרחים. התנועה אחראית למעשי אלימות ורצח רבים כנגד אפרו-אמריקאיים בארה"ב אבל מחזיקה (כמובן) בדעות אנטישמיות, קסנופוביות והומופוביות.


הדימוי הבא בקליפ מטלטל במיוחד. רגע הנצחון באולימפיאדה של 1968, בה האתלטים האפרו-אמריקאיים טומי סמית וג'ון קרלוס הניפו את ידיהם בהצעדת BLACK POWER כמחאה חברתית.
הנצחון מתחלף בדימוי כמעט זהה , אך הפעם על הפודיום עבדים הנמכרים למרבה במחיר





הדימוי הבא מתאר מיליטאנט עם מסיכות אפריקאיות ברקע
מזכיר דיקטטורים אפריקאיים שפוגעים בעמם ומלאים בתאוות בצע. כמו רוברט מוגבה.  דימוי שלילי שמבליט תכונות "ברבריות".



ג'יי זי כדאמבו

סרטו של וולט דיסני על הפילון המעופף יצא בשנת 1941. דאמבו כאמור מזכיר את "סאמבו" וכמו כן, 
בסרט ישנן דמויות עורבים שבצורה מאוד בוטה מתייחסות לאפרו-אמריקאיים - וכמובן, יש כאן משחק מילים של CROWS.
כמו כן, לפי קוראת הבלוג נועם בן ארי, -"כביכול דמבו הוא סיפור הצלחה, פיל שלומד לעוף. בפועל הוא חיית קרקס ללא חירות. ההצלחה שלו שייכת לקרקס ולא לו. מאוד מתאים לתיאור של מצב השחורים בארה"ב שמציג ג'יי זי. "









בהמשך רואים את דימוי הכובסת שמגיע ישירות מסטריאוטיפ הMAMMY ומסרטון האנימציה 





דימוי נוסף ומאוד מטלטל הוא של ספינות העבדים, גם כאן מדובר באמת היסטורית שכן מה שהביא את העבדים האפריקאיים לארה"ב ולאירופה היו ספינות עבדים. ספינות אלה שוכנו בכמות ענקית של אנשים, ללא תנאים בסיסיים, שבגללם רבים מהם מתו במסע עצמו. שעבוד העבדים החל עוד בספינות ונמשך הרבה אחר כך כשהגיעו ליבשות הלבנות.
הסרט "אמיסטד" של סטיבן שפילברג עסק בכך. 

מה שמעניין זה שבקליפ הדימוי של ספינת העבדים הופך להיות ספינה של ג'יי זי, שאותו משרתים מלחים לבנים.
מראה את המהפך החברתי לכאורה, אך כפי שציינתי, המסר של ג'יי זי הפוך - הגזענות עדיין כאן.



הקליפ נגמר בזה שג'יי זה זורק שטרות לילדים העניים (שמעוצבים כפיקאניני) , מבט על , על הגלובוס וג'יי זה שטס בטיל לחלל. אולי בורח מהמציאות העגומה.



אין ספק שמדובר באחד הקליפים הכי נוקבים שראיתי אי פעם, אשר מעלה המון סוגיות שעדיין רלוונטיות.

מקווה שנהניתם מהקריאה, מזמינה אתכם להרשם לעמוד הבלוג בפייסבוק ולתפוצת הבלוג במייל.

כמו כן, אני הולכת להרצות בפסטיבל אייקון בחול המועד סוכות על פולקלור רוסי, כולכם מוזמנים!



ותודה לחברתי הטובה שרי על כל הטיפים בכתיבת פוסט זה

יום רביעי, 5 ביולי 2017

ההשפעות האמנותיות על "סיפורה של שפחה"

החופש הגדול הגיע ומסתבר שרק אז יש לי זמן לכתוב.. אבל התחייבתי לעצמי שזה לא הולך להיות בלוג שפועל רק בחופש ואני מקווה שאצליח לעמוד בהבטחה הזו.

לימדתי השנה תולדות האמנות בתיכון דקל וילנאי במעלה אדומים, וגם בתיכון רנה קסין בירושלים שם לימדתי קולנוע עיוני. שתי מגמות נהדרות, עם תלמידים מוכשרים, יצירתיים ונפלאים.  אפשר לומר שבעבודתי שילבתי בין כמה אהבות שלי שהתבטאו גם כאן בבלוג, וכמובן שהקפדתי לשלב בשיעורים המון תרבות פופולארית.. :-)

קרו הרבה דברים השנה מבחינת תרבות פופולארית, הרבה סדרות, סרטים, קליפים שנתנו לי השראה לפוסטים בבלוג ולהקשרים אמנותיים. 

אבל אי אפשר להתחיל עם הכול ולכן בחרתי בסדרה האחרונה בה צפיתי (יותר נכון, עשיתי לה בינג') והסדרה הזו היא אחת המדוברות ביותר השנה - "סיפורה של שפחה" - The Handmaid's tale




אני מודה שעוד לא קראתי את הספר (בושה, אני יודעת), אבל יש לי הרבה לומר על הפן החזותי של הסדרה הזו ועל ההקשרים האמנותיים שיש בה. 

אז כפי שציינתי, הסדרה מבוססת על ספר באותו השם שיצא בשנת 1985 ונכתב על ידי הסופרת הקנדית מרגרט אטווד.
הסדרה מדברת על עולם דיסטופי בעתיד הלא כל כך רחוק (בספר - שנת 2005) , שבו קבוצה של ימין קיצוני נוצרי בשם "הבנים של יעקב" משתלטת על ארה"ב והופכת אותה ל- Gilead, תיאוקרטיה טוטאליטארית.
לצערנו גם במציאות יש שליט עם עולם ערכים מעוות (בעיני ובעיני רבים) ששולט כרגע בארה"ב, אז היצירה של אטווד שנכתבה באייטיז רלוונטית מתמיד (הספר גם מעולם לא הופסק להיות מודפס, הישג שמדבר בפני עצמו). 

העיצוב בסדרה מדהים! הוא מתבסס על הספר אבל גם מוסיף שפה חזותית קולנועית שמושפעת מאוד מסטנלי קיובריק,בסמליות הצבעים ועיצוב הפריים המדויק.


במה שהיה פעם ככל הנראה פרבר של בוסטון אנו פוגשים את אופרד, OF-FRED, או בשמה המקורה ג'ון JUNE אוסבורן. ג'ון הייתה אישה שעבדה בבית הוצאה לאור וחיה חיים מאושרים עם בעלה לוק ובתה האנה,. לאחר הפיכתה של ארה"ב (למעט 2 מדינות שעדיין נלחמות על חירותן) לגילעד, ג'ון הפכה לשפחה של אחד מהמפקדים השולטים בגילעד, פרד ווטרפורד, הנשוי לאישה בשם סרינה ג'וי. 
לאט לאט חושפת הסדרה נדבכים מעברה של ג'ון ושל כל ארה"ב ואיך הפכה בתוך זמן קצר מארה"ב שאנו מכירים היום אל גילעד. 


אופרד וסרינה


מכיוון שהעולם וארה"ב בתוכו נתקף במגפת עקרות, אנשי "הבנים של יעקב" האמינו כי רק חיים על פי ערכים נוצריים-תנ"כיים יכולים "להציל" את העולם מכליון, הם גם קישרו את העקרות עם ההתדרדרות במצב איכות הסביבה והתגברות הזיהום והקרינה. לאחר השתלטות צבאית על מעוזי השלטון בארה"ב, באמצעות פיגועים שהוסוו לפיגועי טרוריסטים, קבוצה של גברים, הם "הבנים של יעקב",  מנהיגים את ארה"ב. עד מהרה, נחקקים חוקים השוללים מהנשים את זכויותיהן - הן מפוטרות מעבודותיהן, נאסר עליהן להחזיק חשבון בנק או רכוש, נאסר על האזרחים להפגין ולהתנגד וכמובן גם לצאת מגילעד-ארה"ב.

שורת הצעדים, בייחוד בייצוג החזותי שלה בסדרה,  מזכירה מאוד חלקים אפלים בהיסטוריה ובראשם פעולות השלטון הנאצי כנגד היהודים, ואטווד אכן דיברה על כך שהיא לקחה השראה מההיסטוריה בכתיבת הספר, אם כי התבססה יותר על שילוב בין סאטירה על השלטון השמרני בארה"ב של שנות ה-80, וגם על השפעות נוספות ובראשם הפוריטנים של ניו אינגלנד שהתיישבו בה לאחר שנמלטו מאנגליה במאה ה-16 וה-17 ויצרו חברה נוצרית דתית קיצונית שבין השאר גם התפרסמה (לשמצה) בציד מכשפות, או יותר נכון רדיפת נשים מסכנות שלא תאמו את הרוח הפוריטנית. 


איור של פוריטנים בארה"ב


אפשר בהחלט לראות את קווי הדמיון בפוריטניות ההיסטורית לזו שבגילעד, בחיי הדת הנוקשים וברדיפת הנשים. עד היום יש מקומות רבים מדי בעולם בהם "סיפורה של שפחה" אינו רק ספר או סדרה, אלא חיים אומללים של נשים משוללות זכויות. וזה עצוב ומטריד מאוד. 

בסופו של דבר, לאחר שורת החוקים המגבילים אותן, הנשים מחולקות לקבוצות - השפחות, THE HANDMAIDS, הן נשים פוריות, כלומר כאלה שהצליחו להביא ילדים בעבר ולאחר "חינוך מחדש" כל אחת מהן עוברת למשפחה שם משמשת כמעין פילגש לבעל, על עקרון הגר ואברהם או בלהה ויעקב בתנ"ך.  כפי שניתן להבין משמה של הסדרה והספר, העלילה מתמקדת בסיפורה של השפחה אופרד, וחיי השפחות סביבה. 

הסופרת מרגרט אטווד עיצבה בספר את המעמדות לפי לבושם, הדבר כמובן מתורגם לסדרה וגם לסרט שנעשה ב-1990.  

בגדי השפחות הן שמלות בצבע אדום עמוק, בעלות שכמיה אדומה תואמת ומצנפות לבנות. 






באמנות לצבע אדום עמוק/ארגמן יש מספר הקשרים. 

הראשון הוא צבע המסמל תשוקה וחיים, אדום כצבע הדם, אדום גם כצבע פריון, דם המחזור, צבע חם. מעצבת התלבושות של הסדרה, אן קארטברי (Ane Crabtree)  התייחסה לתלבושות של השפחות כ"רחמים מרחפים" כי זה למעשה התפקיד היחיד שלהם - להביא ילדים. 
הקשר נוסף הוא צבע נועז, מקושר לחטא ולשיער האדמוני של מריה מגדלנה. שזה מעניין כי בסדרה סרינה מתייחסת לאופרד כאישה מפתה (למרות שבעלה הוא האשם).







ההקשר השני הוא שהצבע האדום העמוק שמזוהה גם כסגול עמוק וקרוי "ארגמן", הוא צבע המסמל מלכותיות ויוקרה בגלל אופן הכנתו. כדי להכין צבע ארגמן, היה צריך לאסוף חלזונות מזן מסוים ולהכין מהם את הצבע. חלזונות אלה היו נדירים ולכן אופן הכנת הצבע היה יקר - רק אנשים ממעמד גבוה כגון מלכים ואצילים יכלו להרשות לעצמם ללבוש בגדים הצבועים בארגמן. לכן ניתן לראות תיאורים רבים של מלכים באמנות הלבושים בצבע זה. 








השלישי מסמל אלוהות וקדושה, הרבה תיאורים של מריה הקדושה, ישו או קדושים אחרים באמנות הנוצרית לבושים בצבעי ארגמן , המקור הוא ככל הנראה אותה מלכותיות שיש לצבע. 
בנוסף, אדום מקושר לארציות ואנושיות וצבע נוסף שמריה לובשת בדר"כ בשילוב עם אדום הוא כחול, המקושר לגן עדן/רוחניות/קדושה. נתייחס עוד מעט גם אליו.





בסדרה, הצבע האדום מסמל בעיני שילוב של הכול - מלכותיות ויוקרה משום שהנשים הן אוצר נדיר כי יש ביכולתן להרות, וכמובן חיים ופריון בגלל תפקידן. 

דימוי המצנפת הלבנה מוכר לנו בין השאר מהולנד, שם משמשת המצנפת חלק מתלבושת מסורתית לנשים. תיעוד שלה אפשר לראות למשל ביצירה המפורסמת של ורמיר, מוזגת החלב 




ההשראה לעיצוב המצנפות בסדרה הגיעה גם מהתיאור בספר וגם מעוד מקור מפתיע- כובעי מצחיה רחבים שהמעצבת ראתה על נשים קוראיניות ברחבי לוס אנג'לס

Image


המצנפות, כמו הכובעים, מגנות על השפחות מהעולם החיצון אבל גם סוגרות אותן ולא נותנות להן לראות את מה שקורה סביבן, בדומה למגנים על ראשי סוסים. 

אגב, בפרק הראשון קיבלנו רמז לעתידה של ג'ון/אופרד בבגדיה של בתה, האנה. 





האדום שב וחוזר גם בדם האומללים שנרצחים בשם המשטר, דימוי זכור במיוחד הוא החומה עם כתמי הדם הבולטים. 

הקבוצה השנייה היא נשות המפקדים. אלו הנשים בעלות המעמד הגבוה ביותר בגילעד. הן לבושות בבגדים אלגנטיים בצבע כחול עם תת גוון ירוק. צבע קר, אשר מנוגד לחמימות של השפחות, אך גם משלים אותן.
אדום וירוק הם צבעים מנוגדים - משלימים, הכוונה היא שהם מחזקים אחד את השני אבל גם יכול להיות צורמים לעיניים בכמויות גדולות מדי כפי שניתן לראות בציורים של ואן גוך כמובן. 





הבחירה בכחול עם תת גוון ירוק ולאו דווקא בירוק בלבד קשורה בעיני בסמליות של הצבע בתולדות האמנות, כאמור מריה הקדושה לבושה כמעט תמיד באמנות בצבע כחול או בשילוב של כחול ואדום. אז יש כאן משמעות כפולה : קודם כל, נשות המפקדים כנשים הנעלות ביותר = האישה הנעלה ביותר בנצרות היא מריה הקדושה. 
בנוסף, השפחה משלימה את הרעייה , כי היא נותנת משהו שהרעייה לא יכולה לתת והוא ללדת ילדים לבעל. מכאן ירוק ואדום שמשלימים אחד את השני וגם כחול ואדום, שני צבעים שיוצרים משהו שלם ושתי נשים שיוצרות יחד את האישה הנעלה ביותר.
ה"טקס" (הנוראי) בסדרה שבו הבעל מקיים יחסי מין עם השפחה כשהיא מוחזקת על ידי הרעייה מדגיש עוד יותר את האיחוד בינהן.









במסגרת המחקר לפוסט הזה מצאתי דימוי מדהים של סצינה מפורסמת מהברית החדשה בשם "הביקור" - מריה מבקרת את בת דודתה אלישבע ומברכת אותה, מיד לאחר שנודע לה כי היא הרבה ונושאת ברחמה את ישו ואלישבע הרה עם מי שיהיה יוחנן המטביל.  



אי אפשר להתעלם מהדמיון המדהים בין התלבושות בציור לבין הסדרה! 
האם אטווד והמעצבים בסדרה הושפעו ממנו? ייתכן, משום שקראתי שאטווד הושפעה מאיקונוגרפיה נוצרית.

במקרה הזה, יש מפגש שבו יש בשורה על הריון, הנשים מברכות אחת את השנייה. מחוות הידיים ממש מאחדות אותן, מריה חושפת את הבד האדום מתחת לשמלה הכחולה, בעיני הצבע האדום של אלישבע מעיד על הקשר בינהן והקשר העתידי בין ילדיהן.

היצירה הזו הזכירה לי מאוד את התמונה הזו מתוך הסדרה, הרגע בו סרינה חושבת שאופרד בהריון, יש לנו את האדום והכחול, מריה ומריה מגדלנה, או מריה ואלישבע, או בכלל מריה ומריה?




ולכל זה נוסף הסמל הכל כך מזוהה עם סצינת הבשורה ועם מריה, הלא הוא השושן הצחור, יחד עם האור הקדוש מאחורי אופרד, כך שבהחלט יש לנו פריים שמושפע מאיקונוגרפיה נוצרית ואמנות. 





המצנפת אגב, קשורה למוצאו של הצייר, ואן דר ויידן מהארצות הפלמיות , גם שם הייתה נהוגה המצנפת הזו באותה התקופה (מאה 15).


המרתות הן נשים שעוסקות בניהול משק הבית - בישול, נקיון וכדומה. הן לבושות באפור.
מעצבת התלבושות של הסדרה מסבירה כי בחרה בצבע האפור בהשראת עש שראתה בטבע, היא הקבילה בין העש ש"צבעו דהה" לבין המרתות, נשים שגם הן אינן פוריות אבל משמשות כעקרות בית בבתי המפקדים. 
הגזרה של בגדיהן מושפעת מלבוש סובייטי. בהחלט מתאים לאווירה הטוטאליטרית. 







ואגב, המרתות נקראות כך, משום שמרתה, לפי הברית החדשה, היתה דודניתו של יוסף התנ"כי שלקחה את מריה ויוסף לביתה בזמן בריחתם, האכילה ודאגה להם ולכן נחשבת בנצרות לקדושה הפטרונית של עקרות הבית.

(ותודה לאריאלה מהבלוג המהמם Timeless Hemlines  על המידע שלבושתי לגמרי שכחתי.)

הנה איור מכתב יד מהמאה ה-15 של מרתה 



ניתן לראות את האטריבוטים השונים הקשורים לעבודות הבית, סינר ומצקת וכמובן, היא מחזיקה תנ"ך כמו רוב הקדושים הנוצריים.




האנטס (דודות) הן נשים שתפקידן הוא לאמן ולחנך את השפחות. הן לבושות בחום. 








מעצבת התלבושות בסדרה מסבירה כי היא עיצבה את התלבושת שלהן בהשראת תלבושת של כומר שראתה באיטליה, כסמל לנוקשות ודתיות, יחד עם צבעוניות המגיעה ממדים של חיילים בריטים במלחמת העולם הראשונה והשראה נוספת מסדרת הטלוויזיה משנות השבעים -MAUDE, בעיקר בצווארון הגולף.






בנוסף יש סוד בתלבושת -  בצווארון של השמלות של האנטס יש צורה של וגינה הפוכה ! כרפרנס ליצירה הפמיניסטית המפורסמת של ג'ודי שיקגו - שולחן ארוחת הערב אותה יצרה בין 1974 ל-1979. 
ביצירה זו שהינה מיצב, שיקגו עיצבה מעין שולחן בצורת משולש (צורה סמלית לוגינה), כשממקומות עליו 39 צלחות מעוצבות, גם הן בדמות איבר המין הנשי, כאשר כל אחת מן הצלחות מיועדת לאישה משמעותית מההיסטוריה, ש"הוזמנה" לארוחה. נשים אמיתיות ומיתולוגיות, שהרבה פעמים לא התפרסמו כמו עמיתיהן הגבריים. ביצירה שולבו טכניקות שנחשבות ל"נשיות" כמו רקמה, וברצפת החדר בו הוצב המיצב, שולבו שמותיהן של 999 נשים נוספות.








הבחירה ביצירה אירונית מאוד כמובן, כי כל המהות של האנטס וההנהגה הגברית היא למחוק את זהותן של הנשים, הן הופכות להיות רחם מהלך ותו לא, ויצירתה האיקונית והחשובה של שיקגו מייחדת כמובן כל אישה ואישה. זו הדרך של המעצבת "לדפוק את המערכת" ולהעביר מסר חתרני סמוי בסדרה. 

הגברים בסדרה לבושים בצבעים כהים. ככל שצבע הלבוש שלך ככה יותר, כך המעמד החברתי שלך גבוה יותר. 
ניתן לראות הבדלים בין בגדיו של ניק ושל פרד, ולהבין מי מהם גבוה יותר בהיררכיה...






גם לבן מופיע בסדרה, וזכור לי בעיקר מכאן 

תוצאת תמונה עבור ‪the handmaid's tale easter eggs‬‏

הסצינה הנוראית הזו אחרי העונש שניתן לאופגלן. הלבן הסטרילי מבטא את הנקיון שהמשטר מבקש לעשות בנתיניו. 



מעניין להסתכל גם על הכריכות של המהדורות השונות של הספר, בכריכה של המהדורה הראשונה שלו בעיצובו של האמן טד ארונוביץ' - יש כאן רפרנס ברור לציורים מימי הביניים/ רנסאנס צפוני בהם מריה מחזיקה את ישו התינוק.


 


אבל במקום מריה אנו רואים את אחד מהמפקדים (מניחה שפרד) שמחזיק אישה ערומה שככל הנראה מייצגת את אופרד/ג'ון.

העיצוב של הגבר כגדול משמעותית מהאישה, ובסגנון שמזכיר ציורים מודרניים, מנוגד לאישה הקטנה והעירומה שמצויירת בסגנון רנסאנס צפוני. אולי רמז לכך שהגברים של "גילעד" מעוניינים להחזיר את הנשים אחורה בזמן מבחינת חייהן והערכים שלפיהן צריכות לחיות.

אם מריה והתינוק מייצגים בתולדות האמנות חסד וחמלה, כאן מתואר ההפך הגמור, ייצוג של שליטה ורודנות באצטלה נוצרית דתית.

עוד דימוים שאהבתי מכריכות מהדורות מאוחרות יותר, בכל אחת מהם חוזר הצבע האדום, וההדרה של הנשים באמצעים שונים. 






סמל נוסף שמופיע בסדרה הוא הסמל של השפחות:


מעניין שהסמל הזה מגיע דווקא מפאגאגניזם! 

יותר נכון, מהתנועה הניאו - פאגאנית שמתמקדת באלילות, התנועה מתייחסת ומהללת אלות ואלילות מתרבויות ומיתולוגיות שונות. באחת הוראיציות לסמל שלהם אנו רואים דמות שדומה לצלמית פריון קדומה, בה מובלטים השדיים ואיברי הרבייה. 


תוצאת תמונה עבור ‪venus of willendorf‬‏


החצי העליון של סמל השפחות בסדרה דומה מאוד לסמל זה, בחצי התחתון הצלמית עומדת על ירח, גם הוא מתייחס לנשיות ופריון (המחזור החודשי, הריון וכו'). 

מעניין שמעצבי הסדרה בחרו דווקא בדמות פאגאנית כסמל לתנועה נוצרית קיצונית. יכול להיות שגם זו חתרנות, ויכול להיות שזה מסר המטיל ספק בערכים שלהם שלא באמת מבוססים על הנצרות או התנ"ך, אלא מעוותים אותם. 

ולבסוף, דימוי נוסף ששמתי לב אליו הוא המלאך השבור בכנסייה, משטרים טוטאליטריים הרבה פעמים הורסים תרבויות ואמנות, שבר המלאך מסמל גם את שבר התרבות והדת שהיו קודם וגם שבר של הטוב האולטימטיבי. 



ממליצה לכולכם לצפות בסדרה, ואני אנצל את חופש הגדול לקרוא את הספר
מקווה שנהניתם מהפוסט, ומבטיחה להמשיך ולכתוב - יש לי עוד הרבה רעיונות.. :-)

נסיים עם הופעת האורח של מרגרט אטווד בכבודה ובעצמה בפרק הראשון של הסדרה
MAY THE LORD OPEN